(וגם בהתייחסות אחרת: רקע מקבילי, סיפורים מקביליים, סדר מקבילי).
ב"מקבליות" אני מתכוון לאיכות מסוימת של הוויה המעוגנת בתפיסת עולם "ריאלית" המשמיטה כליל את נקודת הייחוד של האדם. משמע היותו מרכז חי שהעולם לא רק קורה מסביבו אלא קורה לו.
ובדוגמא הלקוחה מעולם התפיסה החזותית: העולם שהאדם חווה חזותית הוא פרויקטיבי. בעולם כזה יש משמעות לקרוב ולרחוק, למעשה זה הציר המרכזי. המרחק הוא לא רק מרחק אובייקטיבי מנקודה לנקודה הנמדד במטרים, אלא הקרוב הוא גדול הרחוק הוא קטן.
בהמשלה הרי זה סוג ההתייחסות ודיבור הקובעים ש"כך הם הדברים" מתוך התעלמות מן העובדה שכל דבר נצפה, נאמר, נחשב, נצפה על ידי מישהו מסוים. הוא לא בא משום מקום. ואותה נקודת מבט נטולת מרכז – נקודת המבט של ה"הם" היא סוג של פיקציה, שאמנם מועילה לצרכים מסוימים, אבל בהקשרים אחרים היא הרסנית.
למקביליות יש איכות מורגשת ומטרידה. במקום אחר אני מתאר את הגננת שאומרת לילד "כך לא עושים אצלנו בגן" מן "אמיתה מקבילית" שאי אפשר לתקוף אותה דווקא משום שאין לה כתובת. (להבדיל מאמירה "אני לא רוצה שתעשה כך").
יש משהו מפתה מאוד במקביליות – היא מציעה סוג של שליטה הקשור לתודעה האחת שבה אין מקום למרחק – הכול נמצא על מישור סימביוטי אחד ללא מרכז של כאב.
תמונה של גיאומטריה איקלידית (מקבילית)
תמונה של גיאומטריה פרויקטיבית.
לקריאה נוספת