השהייה

(מתוך הספר "בסוד הדיאלוג")

 השהייה היא אולי מן ה"כלים" העיקריים בהתייצבות דיאלוגית. היא מאפשרת לשים בסוגרים את הרגלי התגובה הישנים, הקופצים להציע את עצמם באופן אוטומטי כאילו נלחץ הכפתור המתאים, ולתת מקום למשהו חדש להגיח.

ויחד עם זאת השהייה אינה דיכוי ה[[תגובתיות]]. אם זה היה כך זו הייתה רק צורה אחרת של תגובתיות. יותר נכון לומר שהיא דרך להתבונן על התגובתיות בלי להיות קורבן שלה. היא פותחת רווח קט בין הגירוי לתגובה, ואגב כך גם מאפשרת למה שהוא לא תגובה לבוא לידי ביטוי.

כותב כל כך בוהם:

"אם אנחנו משהים את הכעס, אז אנחנו הולכים לראות שלכעס יש מספר מחשבות והנחות מוקדמות שממשיכות להניע אותו. אם תקבל את המחשבות הללו תמשיך לכעוס. או שאתה יכול להגיד 'אני לא צריך לכעוס, אני לא באמת כועס' ובדרך זו תאבד את המודעות לכך שאתה כועס בשעה שתמשיך לכעוס. זו תהיה מודעות מדחיקה. עדיין תהיה אלים. מה שנדרש כאן הוא לא הדחקה של מודעות הכעס, ולא הדחקה או הפעלה של הכעס, אלא השהיה שלו באמצע, במין נקודה לא יציבה – כמו על להבו של סכין – כך שתוכל להתבונן בתהליך כולו."[1] 

ואם כן, כשאדם משהה, הוא לא עושה עוד דבר – מגיב לתגובה, אלא חדל לפרנס את התגובתיות. זו אמנם תמשיך לפעול זמן מה, כמו שממשיך המאוורר להסתובב לאחר שכובה, אבל בהדרגה הכוח המניע של התגובתיות ייחלש ויפנה מקומו להקשבה ערנית. ההקשבה הזו נמצאת במישור חדש השונה מזה של התגובתיות מחד, וההתנגדות לתגובתיות מאידך. זו קפיצה למרחב שונה איכותית:    

"אם כל אחד בחדר משהה, אז כולנו עושים את אותו הדבר. אנחנו מסתכלים על הכל ביחד. התוכן של ההכרה שלנו בעיקרו זהה. בהתאם סוג חדש של מודעות אפשרי בינינו, מודעות שיתופית… הכל יכול לנוע בינינו."[2]

זה הדבר שבוהם מדבר עליו בתור "זרם המשמעות הזורם בינינו ודרכנו", ובמובן מסוים עושה את המשתתפים לסוג של אורגן חשיבה אחד, שמסוגל לחדש את עצמו ולהיות קרקע לפעולתה של [[חוכמה יוצרת]].

עם ההשהיה נפתח המרחב הדיאלוגי ומה שמתחיל לפרנס כעת את הקבוצה הוא לא רק הידוע מכבר, אלא תהליכים יצירתיים שמקורם במציאות הקודמת לכל דימוי.

[1]  Bohm (1996)   עמוד 76

[2]   שם עמוד 26