המשורר טאגור שאשתו מתה עליו, ואחר כך בתו השניה, ולאחר זמן גם בתו הקטנה והאהובה שהייתה דומה לאביה, כותב:
"למה זה אתה לוחש על אוזני לחישותיך – הוי מוות, מוות שלי? זר פרחים לא יאסוף קבוצת שערך הפרוע… הכוכבים יעמדו על משמרתם בלילה, והבוקר ייעור כמנהגו, השעות יתנשאו כדלים ויפזרו הנאות ועינויים… מכיוון שאני אוהב את החיים האלה, יודע אני גם יודע שאוהב אני את המוות… התינוק צועק כשאמו מרחיקה ממנו את שדה הימני, ומתנחם מיד כשהיא מושיטה לו את שדה השמאלי."
שהכל בא מן החדווה והכל נאסף אל החדווה, אבל במקום שבו אני מבקש לאחוז, לסדר, לארגן, לדאוג, שם אובדת עוצמתי. אמונה היא לא תמונה של עולם יפה שאני מתעקש לאחוז בו, לספר בזכות הטוב, והשלמות וההרמוניה שתמיד נמצאים. אמונה היא מבוע פנימי המאפשר לי ללכת מתוך שקט. לסמוך על היש, שתמיד הוא ישנו. לא אני יצרתי אותו, לא אני צריך לפתור אותו.
במקום הזה אני מסכים לקבל את הדיסהרמוניה, את האחר, ולא נבהל ממנו. השלמות אינה השלמות השטוחה של התמונה היפה וההרמונית – תמונת התינוקות. השלמות היא בפועל ההליכה. מעשה האמונה מצליח לחבר בדיאלוג את הקצוות הפרומים ולהפכם להליכה של אמון. להסכמה.
בדרך כלל נדמה לי שיש שתי ברירות:
או לדבוק באמונת ילדותי, לא לבגוד בילדות, להתעקש לראות שהעולם רך ומיטיב, שאין קשיחות בעולם, ולא זרות, ולא רשעות, ולא ניכור, ולא מרחק, אלא שכל אלה הם רק דרכי הליכה לאיבוד ובאמת לכל יש פתרון טוב והרמוני, הכל מסתדר בסופו של דבר.
או להתבגר, להיות גבר במובן הקשוח, שמסכים לדרכי זרות, מבין שככה זה, לא הכל יכול להיות טוב כל הזמן, וצריך ללמוד להסתגל לכל הבלגן הזה כמו שהוא, ואדרבא אפילו לשחק במשחק הזה, במשחק הזרות, להתגבר על הצורך לרוץ לאימא כל הזמן, להסכים שיש אנשים שמתים מבדידות, שיש מפעלי חיים שלמים שקורסים, שהסתמיות אורבת מעבר לכל פינה. אין ברירה, צריך לחיות באומץ (במאמץ), משמע: לא להתחבא בתוך סימביוטיקה תינוקית, להרים את הראש ולהמשיך ללכת. זה קשה, אבל ככה זה בחיים. ובמידת הצורך לנקוט עמדה, ולעשות צעדים אמיצים, משמע – צעדי התאפקות, גם אם הם נוגדים את הלב.
שתי הברירות הן לא ברירות של אמונה: ההתעקשות על הילדות והחשש מכל סימני עולם המבוגרים, הוא ניסיון ליצור אי קטן של טוב, מתוך חשש כמוס שהעולם הוא זר, רע ומאיים. זה חוסר האמונה שהודף את הזרות והבהלה החוצה ומנסה כל פעם מחדש לראות את הטוב, במאמץ עליון להסתתר מפני הרע.
וכמובן, גם המחשבה שהעולם הוא רע, ואין מה לעשות, אינה בגרות של אמונה, ולמעשה היא ילדותית לא פחות. היא חוסר האומץ וחוסר נכונות של האדם להתייצב נוכח בעולם ולדרוש את העולם שיהיה שלו. לכאורה הוא גבר אמיץ וקישח, ובאמת הוא ילדותי. מנסה להסתדר בעולם הזה מבלי שיהיה לו האומץ להגיד אני, באופן מלא, שלם, מלכותי.
ואילו האמונה היא משהו אחר.
היא לא נבהלת מן האחרות, ולא הופכת אותה לזרות, אדרבא, היא רואה איך הכל מדבר אליה, אומר לה, נשלח בשבילה. היא מסכימה להיות כאן, לא בפנטזיות, ולא בכל מני סיפורים. לא בסיפורים טובים ולא בסיפורים רעים. כי הסיפורים הרעים הם לא יותר מציאותיים מן הסיפורים הטובים, הם רק דרך אחרת של הנפש הילדותית להתמודד עם עולם שהיא מפחדת להתבגר בו. והבגרות האמיתית, היא אותה פתיחות עקרונית להוויה, שמסכימה לא לדעת, לא טוב ולא רע, ובכל זאת היא מוכנה לסמוך. היא מבינה את אחריותה לחולל טוב, לא רק להיות קורבן לטוב או לרע שקיים כביכול במציאות, אלא שהיא מכירה בכוחה הבוגר להיות שותפה ממשית בבריאה.
והיא מוכנה לסמוך מתוך בשלותה הבוגרת, כי היא סומכת על עצמה: שלא משנה מה ולא משנה איך, תמיד היא תהיה שם בשביל עצמה. הנה, לראות עד כמה היא לא תלויה בדבר לצורך אושרה, בזה יש בגרות רבה. להבין שבכל מקום היא תמצא את עצמה. זה לא רק מן גילוי פסיבי, אלא גם הסכמה עקרונית להיות, להרגיש, לפגוש.
הסכמה עקרונית ללכת: הסכמה עקרונית לחיות ללא שקר, להיות נוכח, לפגוש, להיות ממשי. לפגוש את העולם כמו שהנו, להרגיש את העולם באופן ישיר, לא להתחמק, לא להתחבא, להסכים להיות כתובת. להיות מוכן לשאת באחריות של היותי אני בעולם הזה. במילא אני מבין שהזרות אינה יותר מבהלה, שבמקום שיש זרות הרי זה משום ששכחתי את תפקידי כמחולל טוב, ששייכות ואינטימיות הם לא משהו שנמצא שם, ממתין לי, אלא משהו שאני מחולל. זאת אומרת, אם אני אמיץ מספיק לתבוע אותם לעצמי.
אמיץ מספיק לראות באינטימיות ובאהבה, לא "עניין של בנות" אלא את רצוני היותר פנימי.
בגרות האמונה, אם כן, היא ההרפיה מן הסיפורים, והנכונות להיות כאן, אם כל הסכנה שכרוכה בכך. לא בגרות ההתאפקות המנסה כל הזמן לסדר את העולם כדי שיהיה נוח בו, אלא האמונה שהוא כבר נוח, שהוא כבר בנוי להכיל אותי, ומכאן כל מה שנותר לי הוא לברך אותו ולהסכים לקבל את מקומי בתוכו.
להסכים לקבל את מקומי, משמע – לך לך. כי מקומי אינו מה שהקיפו במעגל ואמרו זה שלי, אלא זה מקום עקרוני, ולכן בכל מקום שאלך בו, שם יהיה ביתי.
זו, אם כן, הבגרות. וכוחה של האמונה. לא אמונה עיוורת המחפשת ללא הרף אישורים, המגנה על עצמה במבני הישרדות, עושה לעצמה תנאים ללא הרף, אלא סוג ההרפיה שמשחררת את העולם ומסכימה ללכת. האמונה תמיד מזמינה ללכת, לסמוך על מה שיש. היא מבקשת את האומץ להיות נוכח. לא לפתור מראש, לא לבטח מראש, אלא הבגרות הזו שיוצאת לפגוש.
וזהו תפקידי אם כן כאן: מול כל חוסר אמונה, מול כל חשדנות, להמשיך להאמין לעצמי, להמשיך להאמין במקומי. להסכים לראות את האפשרות הזו שהיא לא ילדותית-סימביוטית, אבל גם לא בגרות קישחת, אלא בגרות דיאלוגית. הרואה את הדיסהרמוניה לא דרך משקפי הזרות והבהלה, אלא דרך עיני הפליאה וההתענגות. האחר אינו מאיים ומנכר, הוא מזמין לריקוד מופלא שאין יודעים מה הוא ולאן ייקח ורק אפשר להתמסר אליו, באמון גמור שחדווה מוליכה לחדווה. ושאדם לא באמת יכול למות מבדידות.
אין זו אמונה עיוורת, המתעלמת מכל קשיי העולם הזה, זו אמונה מפוקחת שמבינה את הבחירה. להיות בוגר, היא אומרת, זה לא להיות "מציאותי" במובן הקורבני. זה להיות ממשי במובן האמוני. לא צריך לשכנע כאן איש. זה פשוט מה שאני.
הדיסהרמוניה היא לא מה ששובר את ההרמוניה, אלא היא תמיד הזמנה להליכה, לדיבור לנוכחות. אלוהים לא רוצה שאנשים יסתגרו להם בתוך הפתרונות הטובים והחמודים שלהם. הוא רוצה שיצאו לפגוש אותו. הוא יודע שאנשים יכולים להסתדר בתוך המבנים שלהם. דורות של אנשים הוכיחו שהם מסוגלים לשרוד. אין בזה עניין חדש. דורות של אנשים הצליחו לשכנע את עצמם, להגן על עצמם. הוא יודע שהם יכולים להמציא לעצמם פתרונות. זה קורה כל הזמן. אבל אז הוא נשאר לבד. הוא כמו הילד הקטן שעוקץ את הוריו. כיוון שהטוב של כל הטובים, והעונג של כל העונגים, והחדווה של כל החדוות הוא החיים עצמם, המפגש עצמו. ואת זה רוצה להזמין הדיסהרמוניה, היא מזמינה להליכה, כיוון שתמיד מצפה טוב עמוק יותר, גבוה יותר, ככל שהדיסהרמוניה גדולה יותר.
כי הדרך לאחות בין חלקים שלכאורה לא מסתדרים, אינה לקמט אותם בכוח אל תוך תמונה יפה, אלא להשאיר אותם במקומם הלא מסתדר ולצחוק את צחוקה של האמונה שאינה יודעת דבר, אבל מסכימה להתבונן בסבלנות ובאהבה ולראות איך מכוח האמונה נוצרת הרמוניה מסוג אחר – תמיד פלא.
אני מסכים להאמין למרות הכל ועל אף הכל. לא אמונה עיוורת, דעתנית, מתעקשת לחינם, בכוח. אלא אמונה משחררת, שמסכימה לא לדעת. מתמסרת לבורא. זה סוג של אמון, הרפיה מאחיזה. שגומלת אותי מן התפקיד הזה לדאוג לכל. יש מי שדואג. ואני רק צריך להסכים להקשיב, להסכים לקבל, להסכים לפגוש. להתבונן בכל המעשה הפלאי הזה שנעשה כאן מולי. להתבונן בסקרנות, לראות שוב ושוב כיצד החדווה מצליחה לשפוע מכל חריר, מכל סדק, מכל רע לכאורה.
ובמובן עמוק אמונה היא גם להיגמל מחוסר האמון בעצמי, מן המחשבה שאני רע. אמונה היא בגרות, וחוסר האמון בעצמי, אותה מחשבה כאילו אני רע, היא עניין ילדותי. מן חוסר בגרות של מי שלא אמיץ מספיק כדי להגיד אני כאן. אין צורך לבקש רשות מאף אחד, ילדים צריכים לבקש רשות על כל דבר אבל מבוגרים כבר לא. הם נותנים לעצמם רשות. זה אולי הדבר הילדותי ביותר – שאדם חושב על עצמו שהוא רע.
כך שלהאמין פירושו להצליח להתגבר על הרצון הסימביוטי לקבל אישור שאני טוב. זה לא להמתין יותר לאחרים שיגידו. זה להגיד בעצמי. סתם כך, בחוצפנות משהו, ומכאן גם לקבל את הכוח לברך את האחר. בשקט, בפשטות, באהבה. לקבל את האחר, לא כזרות אלא כמי שאפשר תמיד ובכל תנאי להפוך לדיאלוג, למוסס דרכי חדשנות ואי-אמון. להסכים שהכול שייך אלי. כל דבר ודבר בעולם הזה נברא בצלם, ומתוך זיקתי לאלוהים, במילא הכל גם נברא בצלמי, ושייך אליי, וכל זרות היא רק חוסר סבלנות.