(גם התנחלות במציאות)
בשם התנחלות במציאות אני קורא לאותה נכונות, הסכמה, להיות שייך. לא להיות שייך לאיזו קבוצה כזו או אחרת, אלא להיות שייך. נקודה.
לפעמים נדמה שזהו הדבר הקשה לנו ביותר: להסכים להיות חלק מן המציאות, להכות בה שורש, להתחייב אגב כך, לרדת מן הגל הפוטנציאלי של האפשרויות אל הקונקרטיות של המעשה, להגיד אני, ולהתכוון לאני. הנה אני כאן, ברוב צמצומי, בחוסר כשרוני, באי מושלמותי, אבל זה אני, והרי אין מישהו אחר שיכול במקומי, אז אני.
לירידה הזו מתוך הגל הפוטנציאלי יש שני מורדות: חיים ומוות.
בצד של המוות זה הוויתור על כל האפשרויות האחרות, על העתידים החלופיים, על החירות לכאורה, על השליטה ממעל. אבל יותר מכך זה הדחק של הצטמצמות, שממרום הפוטנציאל הבלתי מחייב נראה כמו תהליך של התבודדות והתנתקות, היסגרות בתוך קליפה, היעלמות בתוך עמק גופני, רגשי, רוחני, אובדן השייכות, ההליכה לאיבוד בתוך נתיב שיכול להיראות רק מבפנים, ולפיכך מאבד את כתובתו ביחס למרחב.
ואף על פי שגם כאן, במרומי הפוטנציאל, הדברים לא בדיוק זזים, והשייכות יותר משהיא שייכות היא אשליה של שייכות, והחירות היא בעיקר קפיאה במקום טרום-בחירתי, הרי שבכל זאת כאן הדברים בטוחים יותר, רחבים יותר, ומדי פעם יש בהם גם את השמחה של האחדות, והשלווה של אי-ההיות, והידיעה של המכלול.
ומדוע לרדת מכאן?
מה גם שעם השנים נראה סיפור הירידה כצופן יותר ויותר סכנות: שגיאות פוטנציאליות, הילכדויות צרות, התחברויות מחניקות, בהלות רגשיות, כולן מתחילות להבהב באדום של סכנה עם הצעדים הראשונים בכיוון של ירידה.
ובכל זאת יש גם צד של חיים: יותר מזה, זה הצד של החיים, כי הרי ככלות הכל למה באנו לכאן, אם לא כדי להיות מושפעים ומשפיעים, להעשיר את מרקם המציאות בצבענו הייחודי, לתרום את הקונקרטיות המוגבלת לאינסוף של מי שאנחנו, על גורלנו המסוים, ודרכנו המיוחדת לחייך, לאהוב, להתחבר.
טוב, אולי זה נוסח לא כל כך טוב. השאלה הזו, למה אנחנו באים, מניחה כאילו יש איזה ייעוד, או אפילו גרוע מזה, תוכנית, שמוטל עלינו להגשימה. שמי שהגה אותה, שהוא יגשים אותה, ואילו אנחנו, אנחנו רוצים…
רוצים מה?
חופש, זה מובן, אבל מה עוד? שיתנו לנו להיות עצמנו בפשטות, שלא ילחיצו אותנו, שיהיה לנו מקום בתוך העולם, שלא נצטרך להלחם עליו כל הזמן, ושנוכל ממקום זה, להביע את עצמנו, לומר את דברנו בפשטות, לתת דרור להגיגי נפשנו, להרגשותינו, לקול לבנו, בלי חשש. שנוכל לאהוב בלי לפחד לאהוב. שלא נצטרך כל הזמן להתחפש לאחרים, להסתיר, להעמיד פנים, לעשות בכאילו, להתנכר למורת רצוננו, להתבצר בתוך עמדותינו, לזייף את עצמנו, למכור דימויים זולים של עצמנו, לשכוח, אלף פעמים לשכוח, את מי שאנחנו.
ומי זה שאמור לתת לנו את כל זה?
אמנם כן, אין אף אחד מלבד אומץ לבנו.