על מרחבים ואקלימי נפש
ב"מרחב" הכוונה לאקלים נפשי ותרבותי – עניין הנובע מבפנים לא פחות שמהוא מקיף מבחוץ. זהו אופן הוויה המחלחל עד הפרטים הקטנים ביותר וצובע את כולם בטעם אופייני.
אקלים נפשי הוא חלק מתפיסת עולם, אבל הוא גם יותר מזה. הוא בו זמנית הלך רוח רגשי, אווירה מחשבתית, נטייה לסוג מסוים של פעולה, מרקם מסוים של ערנות, מחזור של הרגלים, ומכלול שלם של דרכי התנהגות ותגובה הנובעות ממנו באופן טבעי.
כאמור, אין זה רק אופן הוויה פנימי, אלא גם אקלים של התרחשות חיצונית המהדהד עם זה הפנימי. הרגלי שיח של הסביבה, איכות של היחסים, ומארג הבין-אישיות המקיף את האדם, כל אלה, על אף ריבוי פרטיהם וצורות השפעתם, בכל זאת מסתכמים למשהו אחד בעל טעם אופייני המייחד אותו כסוג של אקלים נפשי או "מרחב".
שקיפות
על פי רוב המרחב שקוף לנו.
הוא שייך לרקע שדרכו אנחנו יוצרים משמעות ושאליו אנחנו מתאימים את עצמנו באופן חצי מודע. כשאנו מגיעים למשפחתנו, למשל, מיד אנו נעטפים באווירה המשפחתית המסוימת הזו, והיא משפיעה על כל דרכי התנהגותנו. למרות זאת אפשר שבכלל לא נשים לב שאנו חווים את המציאות אחרת מאשר כשאנו יוצאים מן הבית. לא נשים לב שדברים שאפשר היה להגיד או לעשות בבית, שוב אינם אפשריים באקלים אחר. תודעתנו מתאימה את עצמה ומכוונת את עצמה באופן טבעי ורציף למרחבים השונים בלי להטריד אותנו בעניין.
בתור דוגמא נוספת אפשר לקחת את מה שקורה לנו כשאנו מסתובבים ביער מסוים ונודע לנו שביער זה מסתובב נמר משחר לטרף. באותו רגע משתנה כל מרקם המציאות סביבנו ובתוכנו. אותה הליכה נינוחה שליוותה אותנו עד כאן והציגה את הדברים באור מסוים, מתחלפת כעת בדריכות. כל צליל הוא רמז אפשרי, כל מהלך נעשה לבעל משקל הרה גורל. העצים שלפני כן היו רק יפים, הופכים למקומות מארב פוטנציאלים, או לחליפין לאזורי בריחה אפשריים.
בעוד דוגמא אפשר לראות כיצד משתנה האקלים החברתי של קבוצת חברים כאשר מצטרף למעגל חבר חדש. זה יכול להיות חבר וותיק שאיבד את אשתו לאחרונה, או אדם דומיננטי שנוכחותו מקרינה מנהיגות, או איש שמרבה להתלוצץ, או מישהו שחושדים בו או אוהבים במיוחד. לכל מקרה כזה, יכולה להיות השפעה דרמטית על אקלים המרחב הקבוצתי, שבתורו גם מהדהד עם המרחב הפנימי של כל אדם בחבורה.
והנה מכל המרחבים האפשריים אני רוצה ליחד מקום להתבוננות במרחב שאני קורא לו "מרחב דיאלוגי-אמוני", ואותו אני מנגיד למרחב ההישרדותי הנפוץ מאוד בתרבותנו.
ההישרדותיות החברתית
אתחיל דווקא בהערה על המרחב ההישרדותי:
ההישרדותיות כפי שנחווית בחוויית העולם ההישרדותית, מקורה הוא חברתי, לא במציאות. ברוב רובם של המקרים לא מדובר בגורמים ריאליים המציבים את האדם במאבק חיים מול מציאות דורסנית, אלא במציאות חברתית שבה נשקף איום ל"עצמי" של האדם. אין זה משנה עד כמה האיום הזה מציאותי או לא. הוא מוקרן מן האדם על סביבתו, והופך, במובן רחב, לנבואה שמגשימה את עצמה: הוא מיצר את המרחב ההסתדרותי-הישרדותי.
המרחב הזה ממשיך ללוות את האדם לכל אשר ילך. הקהל השופט ממשיך ללוות אותו גם כשהוא נמצא לבד עם עצמו, ומתוכו הוא גוזר את תחושת הדחק והמצוקה הקשורה להגשמה עצמית נגד מציאות שכביכול מנסה לקחת ממנו ללא הרף.
מקום ליחיד
יקל עלי לתאר את אפיוניו של המרחב הדיאלוגי אמוני בהתייחס למציאות בין-אישית, למרות שמה שתקף במציאות הבין-אישית תקף גם למציאות התוך אישית.
אחד הדברים המאפיינים את המרחב הדיאלוגי-אמוני הוא המקום שהוא עושה לייחודיות של כל אדם. להבדיל מתפיסות יותר סימביוטיות המבקשות לצבוע את כלל החבורה בצבע אחיד, כאן, ישנה הכרה בהבדלים, וכבוד עמוק להתקיימותם. לא רק שלא מנסים למחוק אותם, חוגגים אותם באופן כזה שכל אדם שנכנס לחבורה חש חירות עמוקה להיות הוא. הוא לא מחפש את מקומו, מנסה להסתדר ולהתאים את עצמו לכללי ההתנהגות הראויה, אלא מוצא עצמו משוחרר מכל אלה, חופשי לבטא את מיטב יצירתיותו. (ראה בהקשר זה את ההבחנה בין ייחודי ומיוחד.
ושוב, אני מדבר אמנם על חבורה, אבל מרחב דיאלוגי-אמוני מתייחס לא רק לאקלים בין אישי בקבוצה מסוימת, אלא לאופן הוויה עקרוני המלווה את האדם גם כשהוא נמצא לבדו. וכמובן, למרות אקלים קבוצתי הישרדותי, אפשר שאדם יישא עמו את החוויה הדיאלוגית-אמונית גם אם נקלע לחבורה הישרדותית. מה שהוא נושא עמו, יחלחל מן הסתם אל כללות הקבוצה, ויחשוף בפניה נתיבים חדשים.
ללא חשבונאות וללא השוואה
בתוך המרחב הדיאלוגי-אמוני אני לא עסוק בחשבונאות האופיינית למרחב החברתי-הישרדותי. אין לי צורך ליצר דמות עצמי ראויה ונערצת, ולא למצוא מקום בתוך מציאות חברתית צפופה. משמע – אני לא עסוק בניהול יחסים, בשליטה, בהנדסת אנוש. (כל האמצעים הנדרשים על מנת "להסתדר" (למצוא מקום) בתוך המציאות החברתית). מקומי כבר מובטח. אני בבית, וישנה שייכות עקרונית העוקפת כל חשד עצמי.
בעיקר אני לא עסוק בהשוואה. השוואה היא רפלקס מותנה שהוא חלק בלתי נפרד מן הניסיון להסתדר. ואילו כאן אני לא מנסה להיות אף אחד אחר מלבד אני עצמי. אין לי אפילו פיתוי לעבודה זרה זו המושכת לנסות להיות מישהו אחר (שנמצא בבסיס כל השוואה). זה לא רק שאני גאה להיות מי שאני, יש לי עונג להיות מי שאני. ובכלל לא כסתירה למישהו אחר, אלא אדרבא, כאהבה לייחוד של הזולת שאני שמח בהיותו מי שהוא. חשוב להדגיש – זה לא שאני מתאמץ או עובד על עצמי – אין לי פיתוי. העבודה הזרה לא מושכת אותי כהוא זה.
ואף על פי שתאור זה עשוי להישמע אידיאלי ולא מציאותי, הוא קרוב לכולנו – אלה מקומות שאנחנו עוברים בהם. בדרך כלל גם שוכחים את עצמנו בתוכם, ולא מבחינים שהיינו שם.
לסמוך על הזולת
ומכיוון שאין מערך חשבונאות הדדית ואין ניהול יחסים, אני מתפנה לפגוש. אני לא עושה את "הדבר הנכון" כדי שהאחר ירגיש טוב או מתוך איזו אמת מקבילית הקובעת שכך ראוי לעשות. אני לא משתדל לעמוד או לא לעמוד בציפיות של מי שמולי, להיות נחמד, שירגיש טוב וכן הלאה. אני סומך עליו. סומך עליו שהוא יודע לדבר, שהוא ידע להגיד, שהוא עצמו לא יהיה נחמד באופן עודף ומתוך מאמץ. ומתוך שאני סומך עליו, אני גם משחרר אותי להיות אני עצמי, ולפגוש אותו לא כ"מטפל" או "מנהל יחסים" אלא לפגוש בפשטות, כאדם חי ומסוים, כתנועה יוצרת ומביעה.
ולכאורה יש בזה מימד של "אי אכפתיות" – אני לא עסוק בדאגה לצד השני ולמה שעובר עליו "שם", מנחש בסימנים מה הוא חושב מה הוא מרגיש ואיך אני יכול לדאוג שירגיש טוב. אני לא נכנס לנעליו, אלא נמצא כולי בנעלי שלי. אני סומך עליו שכשם שאני יודע לעשות מקום גם הוא יודע. במובן הזה לא אכפת לי ממנו – אותה "אכפתיות" עודפת, שלא פעם הייתה גם חזות הבסדר שלקחתי על עצמי, מתחלפת באהבה ותחושת ערבות הדדית. אני מרגיש אותו באופן ישיר, מתוך נעליי שלי, אני לא צריך לדמיין אותו ולהיכנס לראשו. אני אוהב ומתוך אהבתי גם פוגש ומרגיש.
כי הרי זה כלל גדול – מתוך חירותי אני אוהב, וכאשר האדם שנמצא מולי מזכיר לי את חירותי, ממילא הוא נעשה גם לנושא של אהבתי.
אכן, מילת המפתח כאן היא "הפרדה". אני לומד להפריד את הזרועות שהסתבכו אלה באלה, לומד לא להתערבב, להבחין מה שייך לי, מה שייך לזולתי.
אין זה רק מהלך פסיכולוגי אלא התייצבות מוסרית. נאמנות שהיא כפולת קצוות, גם לא לקחת [[אחריות עודפת]] ומתוך כך לנסות "להחליף" את האחר וחייו, וגם האחריות לחיות את חיי שלי. או בניסוח אחר: כאשר אני עוסק בלחיות את החיים של מישהו אחר, אני גם חוטא לעצמו וגם חוטא לעצמי (שהרי בשעה שאני חי את חייו אני לא חי את חיי).
מותר להרגיש הכול
בדרך כלל הנדסת האנוש שמופנית אל האחר באותה מידה מופנית כלפי עצמי בעיקר כסוג של הנדסת רגשות המורה לי מה ואיך להרגיש. ואילו במרחב הדיאלוגי-אמוני אין כל צורך בהנדסה. כל הרגשה היא לגיטימית. יש לה מקום. אפשר להביע אותה. אני לא מרגיש או לא מרגיש דברים מסוימים כחלק ממערך ההסתדרות מול האחר. אני מרגיש מתוך נעליי שלי, מתוך מי שאני. אני מרגיש כי אני מרגיש. מרגיש ללא זנבות כי.
יש כבוד עמוק לכול היבט של האנושי.
מותר להרגיש הכול. גם הרגשות "מוזרים" "לא הגיוניים" "לא הוגנים". (כמו למשל שאני רוצה להיות לבד, או לחליפין שאני רוצה לאהוב, או להתעלס, או לצעוק או כול דבר אחר).
וחלקי הוא בעיקר וקודם כול כבוד לעצמי (ולהרגשות שלי). מתוך כך גם מתעורר הכבוד לאחר.
מותר להרגיש הכול. הרי ממילא זה לא שכאשר אני עסוק בהנדסת אנוש הרגשות הלא רצויים נעלמים. אדרבא, הם מקבלים אופי של דיבוק. כל העניין הוא ביכולת לשמור על חירותי – לשמור על היכולת שלי לדבר עם ההרגשות שלי, ואז הם לא נעשים אובססיביים. באותו רגע שאני מכבד אותם, הם שבים ומשחררים אותי לפעול. חלק בלתי נפרד מעוצמתם היא ההתנגדות הנובעת מאותה הנדסת אנוש המנסה להסתדר. אם אני רוצה להתעלס למשל, ואני ישר בהבעה זו כלפי עצמי, גם אם אני לא בהכרח אומר זאת לזולתי, אני מתפנה לראות גם אותו, ומוצא בתוכי את החירות העקרונית העמוקה גם לא "לאנוס" לא כמעשה של הבלגה על יצר, אלא כביטוי של רצוני היותר עמוק, וכחגיגה של חירותי.
ומכול ההרגשות שמותר להרגיש אני רוצה להדגיש שמותר לאהוב. מאפיין מרכזי של המרחב הדיאלוגי-אמוני – מרחב שבו מותר לאהוב. אהבת חינם, ללא סיבה, את הכול ואת כולם.
הכול בר-מפגש
אחד הדברים שמאפיינים את המרחב הדיאלוגי-אמוני זה שהכול פגיש. כל הרגשה, כל אירוע, כל דבר. אין שום דבר שהוא לא הזדמנות או הזמנה למפגש. עם כל דבר אפשר לדבר. (לא צריך לדבר, אפשר, אם רוצים).
ה"לא-פגיש" נהדף מעל פניי. יש לו את אותה איכות קליפתית. ה"פגיש" הוא הזמנה ל{{הישענות]], הזמנה למגע.
הכל פגיש, משמע, בכל דבר יש היבט חיובי, מזין, מפרנס, רוצה בטובתי. גם האדם הרוצה לפגוע בי לכאורה, מביא עמו בשורה העתידה לחדש אותי.
הכול פגיש, גם הכאב, גם הסירוב, גם העלבון. כל דבר, למקות קליפתו הדוחה, הקשה, יש לו זרע של טוב הממתין שאחלחל עד אליו ואטעם את טעמו המזין.
מדוע אני קורא לו מרחב דיאלוגי? כיוון שהכול פגיש, ובשל השייכות דיאלוגית.
ומדוע אני קורא לו מרחב אמוני – כיוון שהוא אישי, פואטי, קשור בהתרחבות הלב, ובפתיחות לפלא.
פתיחות לפלא
הנה כי כן, בד בבד עם ה"דיאלוגיות" (עם המגע, עם המפגש, עם ההישענות) עולה גם האמונה. לכן אני מדבר על מרחב דיאלוגי-אמוני.
והאמונה הזו מכילה הרבה, הרבה שאפשר לפרט, אבל היא גם שלמות אחת פשוטה.
מצד הפרטים:
הרי זו האמונה שהמציאות היא לא סתמית. לא רק אמונה דעתנית שכך הוא, אלא אמון מאפשר דיבור.
וזו האמונה שיש לי מקום בעולם ובזכות אני כאן.
וזו האמונה שישנו פלא הרוצה בטובתי.
וזו האמונה שאני טוב ושואף אל הטוב.
וזו האמונה שמותר לי לאהוב.
ומצד השלמות אפשר לתאר את המרחב הדיאלוגי אמוני כמרחב שהוא פתוח לפלא – שזה מה שעושה אותו. במקום אחר אני מתאר עניין זה ביתר הרחבה ואילו כאן אני מצרף את האיור.
באיור זה אנחנו רואים שדי שאדם אחד יסכים לפתוח את חרכיו לפלא כדי שהשיחה כולה תנדוד אל המרחב דיאלוגי-אמוני. ומנגד, כאשר האדם (לבדו או בשיחה) סגור בפני הפלא, מתגלה לו העולם בתור "ריאלייה" סתמית. אין הוא מבחין שריאלייה זו היא השתקפות של סגירותו.
ובעניין הפואטיקה, אסיים בציטוט משל טאגור:
"אני מאמין בעולם רוחני לא כדבר שמחוץ לעולם הזה, אלא כאמת הפנימית הכמוסה שלו. בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים."
ועוד הוא כותב:
"על ברכיה של החדווה כל יצור נברא, ממעיני החדווה הכול יונק את חיותו, לקראת החדווה הכול צועד ובא, ואל חיקה של החדווה הכול נאסף.
"אין כוונת הדברים שהחוזה מתנכר כביכול לחוקת-עולם ומתעלם מקיומם. גם אין לומר כי הגיגים אלה על נצח-החדווה מקורם בשיכרון החושים, פרי התמכרות למחשבה ערטילאית נטולת מציאות. החכם מכיר בחוקי-הטבע ויודע כי אין רחמים לפניהם, והוא אומר בפה מלא: 'אין האש בוערת כי אם מפחדו (הווה אומר בכוח חוקיו), אין השמש יוצאת להאיר לנו כי אם מאימתו, ואין הרוחות, העבים והמוות יוצאים לשליחותם, אלא ממוראו', כי מלכותו היא מלכות שידה תקיפה עד מאוד, ואין לך עבירה על חוקיו, אם קלה ואם חמורה שאינה באה על עונשה. ואילו המשורר מנצח בשיר מזמור:
"על ברכיה של החדווה כל יצור נברא, ממעיניה של החדווה הכל יונק את חיותו, לקראת החדווה הכל צועד ובא, ואל חיקה של החדווה הכל נאסף."
"ההוויה בת האלמוות לעולם אין היא מתגלמת אלא בלבוש החדווה. ההתגלמות האלוהית במעשי-בראשית אין מקורה אלא בשפעת חדוותו. מטבעה החדווה היא להתגלם בלבושי צורה, היינו: בלבושי החוק. החדווה שמטבע ברייתה היא חסרת צורה, מעשי היצירה צו הוא לה, עליה לגלם את מהותה בצלמי דמות. חדוותו של המזמר באה לכלל ביטוי בקול המזמור, וחדוותו של המשורר באה לכלל התגלות במעשה-השיר. האדם בחזקתו כיוצר, אינו חדל לעולם לצור צורות מצורות שונות ולחוללן, ומקור לידתן של כל הצורות הללו הוא בשפעת חדוותו."[1]
לקריאה נוספת
[[מספר הנחיות לדיאלוג (לקבוצת דיאלוג ובכלל)]
[1] עמוד 128 בינת האינסוף