זה לא רלוונטי – מהרגשה להפרדה

  1. זה משל שאני מרבה לתת: באמצע הלילה מתעורר אדם ומגלה בביתו גנב האוחז בתמונה יקרה שהייתה תלויה על קיר ביתו. הגנב לא מתבלבל ומיד מסביר שמבחינה אומנותית, מיקומה הקודם על הקיר עושה עמה עוול. אם בעל הבית יתפתה להיכנס אתו לשיחה על עקרונות האומנות, קרוב לוודאי שהגנב יגנוב את כל ביתו. הגנב, אגב, צודק מבחינה אומנותית. אבל, וזו הפואנטה, זה לא רלוונטי.
  2. והנמשל רחב ונוגע לתחומים רבים בהם אנחנו הולכים שולל אחר התוכן, ואגב כך מאפשרים לעוצמתנו להיגנב תחת אפינו. והמנגנון הקושר אותנו אל תוך התוכן הוא מורכב ומסועף כל כך עד כי הרבה יותר פשוט לתרגל את אומנות ההפרדה בין השכבה התוכנית לשכבה האנרגטית – לשחרר את דוושת המצמד ובכך לאפשר חזרה אל המרכז – מאשר להסתבך בניסיון לצאת החוצה מן המבוך.  
  3. ראו למשל מה עשוי לקרות לאימא שהילד שלה לוכד אותה אל תוך שיח מוסרני. מיד היא מתבלבלת ובסופו של דבר קונה לו את הדבר שכל ליבה זועק נגד. או לחליפין ראו מה קורה למעשן אשר החליט להפסיק לעשן ואחרי שלושה ימים שולף סיגריה ומתחיל להסביר לעצמו, שבעצם, אולי זה לא נורא כל כך, שהחיים ממילא קצרים, שהוא שמע על אנשים שהגיעו לגיל מאה ועשרים למרות שעישנו, וכן הלאה. בשני המקרים הללו כמו במקרים רבים אחרים חשוב להאיר: התוכן, אף שעשוי להיות אמיתי מצד עצמו, בכל זאת אינו רלוונטי. מה שרלוונטי זה שעושים בו שימוש כדי להצדיק ולקדם מהלך. וה"אמת" היא משרתת בידי התירוץ. נועדה ללכוד את התודעה, ולהכריע את עמידתה העצמאית. נדמה לאדם שהוא אמור להכריע בין א' לב' ובאמת ישנה הכרעה אחרת, מהותית יותר שממתינה לו, וממנה הוא מתחמק בשעה שהוא מסתבך בין א' לב'.

* * *

  1. זה בהחלט מבלבל. כל ישותנו בנויה להילכד אל תוך סיפורים. וההבחנה פה בין מציאות לדמיון לא פשוטה. כאשר הוא באמצע סרט שבו הגיבור מנסה להציל את העולם, איך יוכל להתפנות לעשות את הכלים? מה, לעשות כלים זה יותר חשוב מלהציל את העולם? ואיך לא ירים מטפחתה של גברת, שנפלה ב"טעות" (המטפחת, לא הגברת)?
  2. מנגנון הקרסים והלולאות כאן הוא מורכב להפליא. אנחנו נלכדים דרך ההרגלים, דרך דפוסי מחשבות, דרך תחושת חוסר הערך, דרך התגובתיות, דרך השפיטה, דרך הקהל שיוצר את הדרמה, דרך ההתנגדות. כל אלה ועוד משמשים את מנגנון ההילכדות אל תוך הרובד התוכני – אל תוך הסיפור. זו דרך בה לוכדים קופים באפריקה: מניחים בננה בתוך חלל בעץ שאליו פתח צר. הקוף מכניס ידו, אוחז בבננה, ואז רצים אליו בצעקות. הקוף המבוהל מנסה לברוח אבל מכיוון שידו אוחזת בבננה הוא לכוד. כמובן, אם היה משחרר את הבננה היה שוב חופשי, אבל… 
  3. והגישה הישירה –  זו שלומדת לזהות מה קורה כאן מבחינה אנרגטית, ומשחררת את היד, יכולה אולי לשרת בפשטות היכן שאומנות הניווט במבוכים רק תשוב ותסבך אותנו.   

* * *

  1. וכך אנו נעים מאי-תגובה להרגשה, ומהרגשה לפרידה – הצעד השלישי והמרכזי בת"ם. פרידה היא בו זמנית עבודת האבל (רגש), הבכי על האובדן, הנכונות לשחרר את הצעד האחד כדי לאפשר את הצעד הבא. בניסוח אחר, פרידה היא הנכונות להיות לבד. להיפרד כהסכמה להיות יחיד, וכהסכמה להיות שייך בצורה חדשה – דיאלוגית לא סימביוטית. וכך לקיים שיחה ביד פתוחה.
  2. לבד, בלי קהל. לבד, שהוא אחד. לבד, שהוא שירה. הרחק מן הסיפורים המקביליים, אל מקום שהוא גם אינטימי, גם עדין, גם עוצמתי, מתוק ואישי גם יחד.     
  3. להסכים להיות יחיד, זה ללמוד להאמין מחדש לרובד האנרגטי שיודע את הטוב. הטוב הזה אינו בעל צורה מוגדרת חיצונית, גם לא עניין שמוכיחים בפני קהל. זו איכות שמרגישים באופן ישיר – הוא הנהגה. הוא נושא עמו את בשורת החדש, המחדש, היוצר.
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *