להרגיש

אנחנו משתמשים במילה "להרגיש" כדי לציין משהו קצת שונה מן השימוש הרגיל במילה.

בשבילנו הרגשה מציינת מצב צבירה פנימי, מרקם של היות, מקום של לחות, מרכז. בהשראת הפיזיקה – אנרגיה ולא וקטור.

הרגשה היא לא דעה – "אני מרגיש שאני עובד הרבה",

היא לא ביקורת או הערכה – "אני מרגיש שאתה לא בסדר",

היא לא הוראה – "אני מרגיש שאנחנו צריכים ללכת".

אף על פי שבכל הביטויים האלה משתמשים במילה "להרגיש" – בהקשר שלנו לא לזה הכוונה ב"להרגיש". אלא רק לביטוי היוצר מגע עם הרובד הרגשי. אין זו דרך לניהול יחסים, אלא קודם כל מפגש עם איכות מחוברת לגוף.

רגש והרגשה

כל הרגשה שאנו מסרבים להרגיש הופכת לרגש – עניין שבא מבחוץ וכביכול כופה אותנו לדרמה של התחוללותו. ניתן לנסח זאת גם כך: רגש הוא כל הרגשה המלווה בהתנגדות. ומנגד כשאנו פוגשים רגש, ומסכימים להרגיש אותו (כלומר מסירים את ההתנגדות) הוא הופך מחדש להרגשה. הוא מורה לנו את הדרך בחזרה הביתה, שהרי הרגשה מובילה להרגשה שמתחת וזו לזו שמתחת וכך עד אל המקור.

ניתן לומר שההבדל בין הרגשה לרגש הוא לא הבדל של ישות אלא הבדל של כיוון. כאשר הוא עושה את דרכו החוצה (כלומר כשהוא מגורש, כשמתנגדים לו) הוא רגש. כאשר כיוונו חזרה הביתה (כשמסכימים) הוא הרגשה.

להרגיש זה להשהות. זה לא לצאת החוצה מיד עם ההרגשה (לתרגם אותה למעשה, לבטא אותה וכן הלאה) – מה שהופך את האדם למוציא לפועל שלה ושל מה שהיא מבקשת כביכול. אבל זה גם לא לדכא ולהכחיש את קיומה. אלא לאפשר לה להיות ולהרגיש אותה אל תוך המרכז.

אנו רואים שכאשר אדם מסכים להרגיש את הרגשתו, היא מתמוססת ומפנה את מקומה להרגשה שמתחת, וזו אף היא מתחלפת להרגשה נוספת וכך עד אל מקור החירות. זה תהליך שאנו קוראים לו "חזרה בתשובה". במקום הזה אנו מגלים שהילדים האבודים שלנו – רגשותינו המודחקים – גם מורים לנו את הדרך הביתה.    

להרגיש בלי זנבות

יש לנו דרכים רבות לגרש את ההרגשה, ופעמים רבות זה בא לידי ביטוי באופן מילולי ב"זנבות" שאנו מצרפים למילות ההרגשה. אות וסימן שבמקום להישאר עם ההרגשה, אנו רצים קדימה כדי לעשות דבר, לארגן, לחוות דעה, להצדיק וכן הלאה. האומנות של "להרגיש", אם כן, באה לידי ביטוי ביכולת "להרגיש בלי זנבות". הנה מספר זנבות נפוצים שלוקחים אותנו הלאה מן ההרגשה:

להרגיש בלי הצדקה (בלי זנבות כי)

פעמים רבות אנו מצרפים להרגשה שלנו הסבר המצדיק את זכותנו להרגיש את ההרגשה הזו. בכך אנחנו בעצם נמנעים מלהרגיש אותה, אנחנו עסוקים מדי בקביעת מקומנו והגנה עליו. במקום להרגיש אנחנו מנהלים יחסים. "אני כועס כי דברים כאלה לא אמורים לקרות…" או "אני עצוב, כי זה הזכיר לי מה שקרה לי כשהייתי…". לכאורה כל זה בא לחזק את ההרגשה – אני לא סתם כועס, יש לי סיבה טובה לכעוס. אבל בעצם, ה"סיבה" מחלישה. היא שולחת אותנו הלאה מן ההרגשה להצדקת מקומנו, ולא מאפשרת לנו להרגיש את תוכה. פעמים רבות הזנב הזה לא נשמע בהכרח כמו הצטדקות או התנצלות, (אלא משהו מתון יותר שרק מסביר את הנסיבות) ובכל זאת הוא לוקח הלאה מן ההרגשה. והרי ההרגשה היא מה שהיא – ואם לא היו הנסיבות הללו, האם זה היה אומר שלאדם אסור להרגיש את ההרגשה הזו? אז במקום "אני עצוב כי…" (וכאן בא הסבר ארוך ומשוך תשומת לב) פשוט "אני עצוב".

להרגיש בלי לדעת (מה זה אומר)

במקביל, פעמים אחרות אנחנו מדמים שעצם העובדה שאנחנו מרגישים משהו מיד יש לזה השלכות. משמע, ההרגשה היא לא רק מה שהיא, אלא היא אומרת משהו – היא סימן, רמז, דבר שצריך לקרוא בו, לפענח אותו, לגלות את משמעותו. והנה, גם זה סוג של עומס שמרחיק את האדם מן ההרגשה. לכאורה זו דרך להעמיק בהרגשה, אבל באמת זו דרך להימנע מהרגשה. ההרגשה די לה בעצמה, ובבוא העת היא תניב הבנה (או לא). "אני כבר לא מתרגשת בנוכחותו, נראה לי ש…" או "אני בודדה בקבוצה הזו, כנראה ש…" כל אלה לא מותירים להרגשה להיות. הם נתיב הלאה ממנה.

ציר הדעת

את שני הזנבות שהוזכרו עד כאן אפשר לשייך לציר הידיעה – מה שאנו עושים עם השכל כדי לאשר ולפרש את ההרגשה. הצד האחד – ההצדקה – הוא כביכול יותר סביל, רק מחפש הצדקה לזכות להרגיש דבר מסוים. הוא עוסק ב"בגלל" ("אני שמח בגלל שקיבלתי עבודה חדשה"). הצד השני – לפרש מה זה אומר – הוא כביכול צד יותר פעיל, שייך ל"כדי" (אני שמח כדי שדברים ישתנו").

להרגיש בלי לתלות זאת בזולת

אני מרגיש כי אני מרגיש. האחר יכול להיות המגרה להרגשה, אבל מקור ההרגשה הוא בי עצמי. אני לא מרגיש בגלל האחר, אני מרגיש בגללי. ואכן, חלק בלתי נפרד מן היכולת להרגיש הוא גם קבלת האחריות על ההרגשה – ההבנה שזה אני, לא האחר. המחשבה ש"אני עצבני כי כולם מעצבנים אותי הבוקר", היא בעצם עוד דרך של התנגדות להרגשה. "אני מרגיש בודד כי אף אחד לא אוהב אותי", הוא כבר ללכת הלאה מהרגשת הבדידות, ולראות בזולת את האחראי לכך. זה מרחיק מן היכולת להתעכב על העובדה העירומה – הרגשת הבדידות.

להרגיש בלי לדרוש ולהפעיל את האחר

ומנגד ישנה נטייה להשתמש בהרגשה כדי לגרום לאחר משהו. "אני אוהבת אותך" (נו.. ואתה לא אוהב אותי?) או "אני מרגישה פגועה, ומצפה ממך להתנצלות". כלומר, גם כאן האדם לא נשאר בהרגשתו, אלא כבר רואה בה את הצעד הבא.

ציר הזולת

שני הזנבות האחרונים קשורים ליחס אל הזולת. הקוטב האחד – התחושה שמה שאני מרגיש זה "בגלל" האחר. והקוטב השני – התחושה שהאחר צריך להיענות באופן זה או אחר להרגשתי. שני הצדדים מתעלמים מכך שהרגשה היא קודם כל דבר מה ששייך לאדם עצמו.

להרגיש בלי לרצות שזה ישתנה ובלי להחזיק

דרך נוספת שבה אנו מבקשים להימנע משהות עם ההרגשה היא על ידי מערך של אמונה המחווה דעה על עצם קיומה. שני צדדים יש כאן. או האמונה הפשוטה שהרגשה מסוימת לא צריכה להיות. וההתעקשות על כך בנוסח: "כואב לי בלב, הלוואי לא הייתי כאן." או להפך ההיאחזות בהרגשה והטיפוח שלה בסגנון: "אני שונא, אני שונא, אני שונא אותו וזה לא ישתנה". שניהם הם פניה לרובד האמונה ומעשה של אי-קבלה. להרגיש בפשטות זה בו זמנית לקבל את זה שזה מה שיש, ומכיוון שכך זה מה שצריך להיות. ומנגד זה גם לקבל שזה עתיד לעבור, בזמנו. שהרי זה טבעה של כל הרגשה.

להרגיש בלי לארגן מעשה

בשונה מזנב ה"ידיעה" אשר מנסה לקרוא את ההשלכות של ההרגשה ולהבין מה היא בעצם אומרת. זנב "ארגון המעשה" כבר מתחבר לפעולה הנובעת מן ההרגשה והולך לאיבוד בתוכה. כביכול כל סיבת קיומה של ההרגשה הוא לנהל את המציאות: "אני כל כך כועסת עליך, נראה שנאלץ להיפרד" או: "אני אוהב אותך, לא יכול להמשיך לחיות בלעדיך, הבה נגור ביחד". במקום להרגיש את ההרגשה אותה עימה האדם לא מסוגל לשהות, הוא מיד נכנס להלך הרוח התגובתי-עשייתי – "מצאתי בשדרות חן בית שאולי נוכל לגור בו ביחד".

מיפוי הזנבות

ניסינו לארגן את הזנבות השונים על פני מספר מימדים וזו התמונה שקיבלנו:

להרגיש בלי זנבות

וכך, המילה "להרגיש" נעשתה חופפת בתרבותנו למושג הרחב של "להרגיש בלי זנבות". היכולת לשהות עם ההרגשה כמו שהיא בלי ללכת ממנה לשום מקום:  "אני כועס", "אני אוהב", "אני עצוב", "אני עצבני", "אני מתרגש" "אני כואב", "אני בודד" "אני מקנא".

כמובן זה לא אומר שאין מקום בחיינו לדברים אחרים כמו מחשבה, הערכה, עשייה. כולם כמובן לגיטימיים. ואדרבא ההפרדה הנכונה בין הממדים השונים מאפשרת לכל אחד את עוצמתו. מעשה שהוא התחמקות מהרגשה מחליש לא רק את ההרגשה אלא גם את המעשה. ומנגד כאשר אדם מסכים להרגיש את מה שהוא מרגיש, הוא יוכל בבוא הזמן למצוא את הפעולה הנכונה ולהתמסר לה. לא במקום ההרגשה, אלא כהשלמה אליה.

חיוויים הקשורים בהרגשות ורגשות

  1. 1.       מותר להרגיש הכול. 
  2. הרגשה היא לא הגיונית (או לא לא הגיונית) – היא פשוט מה שהיא.
  3. הרגשה ורגש: להרגיש הרגשה זו פרידה מחברת, מד-מציאות, חזרה לנוכחות, פגישה עם מה שיש, הישענות ושהייה. להרגיש רגש, זה ניתוק קושר, כניסה לדרמה, מערבולת.
  4. חזרה בתשובה: כשמסכימים להרגיש הרגשה מסוימת, יורדים קומה ומרגישים את מה שמתחת, וצונחים עוד קומה ומרגישים גם מה שמתחת. וכך עד לקומת החירות – החדר המרכזי.
  5. הילדים האבודים – הרגשות המודחקים – הם גם שמורים לי את הדרך בחזרה הביתה.
  6. דיבור מרחיק מהרגשה. אם אני מדבר הרבה כנראה שאני לא מרגיש.
פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על להרגיש

  1. מאת תומר‏:

    ?…אני מרגיש שלא הבנתי, בוא נמשיך מכאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *