חיבור, תקשורת, ומערכות יחסים

בלבה של כל תקשורת/שיחה/מפגש נמצא החיבור.

והחיבור תמיד הוא התגלות, גם כשהוא לא. זהו הדבר שנוכח מעבר ומעל לפרטי השיחה ומרכיבי המפגש – המגע שנוצר, הצינור שנפתח, ההיות המשותף – הזיקה. השיחה יכולה להיות מגוונת ומרובה בפרטי משמעות ומילים, תנועות גוף ומסרים, אבל בסופו של דבר במרכזה נמצא הדבר האחד הזה הפשוט, הקסום: נוכחות, חיבור, קשר.

אני-אתה, אני-לז, אני-רז.

יש מובן שבו זהו תכליתה של התקשורת בין אנשים. דומה היא לאלקטרוניקה המחברת יחדיו מרכיבים שונים ומשונים עד שעובר בהם החשמל ונדלקת הנורה, והשידור מתחיל להישמע. מבחינת העניין, לא נועד כל המערך החשמלי המורכב הזה אלא לאותו רגע של מגע, שבו נולדת המשמעות. אות וסימן שנתהווה הדבר שבשלו טרחנו מלכתחילה.

* * *

וחיבור הוא התגלות.

זהו הדבר הכי לא מכאני שאפשר להעלות על הדעת. והוא כזה גם כשלכאורה אין כל חיבור, כאשר התקשורת רדודה, הסתדרותית, אולי אפילו עוינת, מה שבובר כינה בפשטות אני-לז. גם אז יש חיבור. אמנם סוג מיוחד של חיבור, ובכל זאת חיבור. הוא נוגע, הוא משפיע הוא מחלחל. הוא מהות של משמעות. הדבר ההווה ביניהם.

מעל ומעבר למילים – הישר בבטן-לב, מתקיים החיבור בקול דממה דקה, אינו אומר דבר, אינו מתקדם לשום כיוון מסוים – הוא פשוט נמצא. אולי לא ברגע הראשון, עוד לוקח זמן לכל ההכנות וחיבורי החשמל להגיע למקומם הנכון עד שאפשר לומר שהמערכת מוכנה, אבל בסופו של דבר ואפילו בדיעבד נוצר החיבור.   

* * *

בתוך החיבור מתגלים פניהם של המשוחחים.

מה שבספרות קוראים לו המספר. המספר שונה מן הסופר שכתב בפועל את הסיפור. המספר הוא הקול שאנו שומעים מעבר למילים, והפנים שכביכול מתגלים בתוך הקול. זו הנימה, גוון הדיבור, המשמעויות שהוא נושא, האיכות המיוחדת של ההתייצבות. וכמובן, פנים אלה אינם שם לבד – חלק הם מן הזיקה. נעמדים זה מול זה, מהדהדים זה עם זה, שני קצוות של אני-אתה או אני-לז ייחודיים.  

אבל המספר, כמו כל תופעה של משמעות, יש לו גם היבט גלי. הרמוניה החושפת בצד הפנים הראשיות גם פנים משניות, אמנם קלושות יותר, אבל בכל זאת חלק מן האקורד.

כשמדובר בחיבור של אני-אתה, ישנו מיקוד גדול – הפנים הראשיות נמצאות במרכז, והשוליות קיימות רק כרקע מחזק למרכז זה. אבל כשיש חיבור של אני-לז המבט מוסט הלאה מן המרכז אל הפנים השניונים או אפילו השלישונים. אלה תופעות צל המדברות זו עם זו:

רופא מדבר עם מטופל,

ולפעמים הדמות כמו שהרופא חושב שהמטופל רואה אותו, מדברת עם הדמות כמו שהמטופל חושב שהרופא רואה אותו.

ולפעמים אפילו הדמות שהרופא חושב שהמטופל חושב שהרופא חושב מדברת עם…

* * *

והחיבור קודם.

מספר הרב קרליבך עם אדם אחד מניו-יורק שפגש ברכבת תחתית אישה אחת והתאהב בה מיד. ובעודו חוכך איך לגשת אליה ואיך ליצור אתה קשר, ואיך לבשר לה שזה אמיתי, שזה קורה כאן ועכשיו, כבר היא ירדה מן הרכבת, והוא היה ביישן מכדי לרדת אחריה. אבל בימים הבאים הוא חיפש אותה בכל מקום, נושא צער רב על שלא שעה ללבו. מדי בוקר באותה שעה היה עולה לאותה רכבת, מסתובב באותה תחנה שירדה בה, משוטט ברחובות, רודף אחרי כל אישה שהזכירה לו אותה. ללא הועיל. הימים עברו, הצטברו לשבועות, הפכו לחודשים, ונדמה שלרגע אחד לא הפסיק לחשוב עליה. בד בבד עם הייאוש המתגנב ללבו, חייו הלכו ואבדו טעמם. כמעט וכבר לא שם לב לקורה אתו, וכך גם קרה שעבר ברמזור אדום.

למזלו לא קרתה כל תאונה, אבל השוטרים עצרו אותו, ומאוחר יותר התייצב למשפט. וכך התווסף גם זה על שברון לבו. אומלל וחפוי ראש התייצב מול השופט, רק כדי לגלות שזו בעצם שופטת. אכן, הנה מצא אותה.

קרליבך מספר את הסיפור הזה בהקשר ליום כיפורים, וכמשל לשמחה של היום הזה. שהרי גם אם אנחנו עומדים למשפט, הרי זה לא העיקר – העיקר הוא שזו הזדמנות בשבילנו להיות בחברת האהוב עלינו מכל. בימים אלה, הסמוכים ליום הכיפורים, השמיים כמו קרובים יותר לאדמה. ושמחת החיבור נמצאת שם עמוקה.

וזה הכלל בכל תקשורת – בלבה נמצא החיבור – ההזדמנות להיות ביחד, בנוכחות משותפת. ובכלל לא משנה על מה מדברים ומה עושים ולאן הולכים.

(והחיבור הזה מתקיים, כאמור, גם כשלכאורה יש רק מרחק וניכור – גם זה סוג של נוכחות).

* * *

והנה, מה שהוא הלב של התקשורת, מהדהד עם מה שמקיף אותה – מערכת היחסים.

ואמנם אפשר לדמיין מן מפגש חד פעמי, שיחה בין אנשים שלא יחזרו לדבר אחד עם השני, אבל גם אז נדמה שכל אחד מביא אתו לשיחה את מערכות היחסים הקודמות שלו. ובכל אופן, מן הרגע הראשון יש תהליך של התרקמות, מהלך המבקש לא רק להיות כאן ועכשיו, אלא מתחיל להפעיל את מנועי ייצור מערכת היחסים. ואם אמנם בסוף תתממש המערכת הזו לאורך שנים, או תסתיים עם השיחה הנוכחית, זה לא משנה למהות הזו המרחפת ברקע ומבקשת להיות. שוב: אין מפגש בין אנשים, סתמי ככל שיהיה, שלא מפעיל את מנועי ייצור מערכת יחסים. כמובן, במקרה כזה הם לא מצליחים לרקום משהו של ממש בזמן הקצר שניתן להם לעבוד, ובכל זאת, משהו הם מתחילים.    

* * *

וכשם שיש חיבור שהוא אני-אתה ויש חיבור שהוא אני-לז, כך יש מערכות יחסים שמסכימות לעצמן להיות, ואחרות מגדלות ללא הרף אי-הסכמה ומידור.

מערכות יחסים גם הן סוג של חיבור, אבל מסוג אחר.

גם הן, כמו החיבור, נוטות יותר לקוטב של היש מאשר לקוטב של התהליך. החיבור הוא זיקה של כאן ועכשיו, ואילו מערכת היחסים היא זיקה חורגת מעבר לזמן זה או אחר – היא ישות. הן החיבור והן מערכות היחסים, שונות במובן זה מן התקשורת, שהיא בעיקר דינמית-תהליכית.

* * *

את היחס בין מערכת יחסים, לתקשורת לחיבור אפשר לתאר באיור בעמו הבא:

 

 

 

על פי המודל הזה התקשורת מתווכת בין החיבור לבין מערכת היחסים, ועל פי גישתי היא גם מאחדת אותם ועושה אותם שני מופעים של אותו עניין[1]. הרגע והנצח נפגשים כאן. וכמובן, למה שקורה בכל אחד מן המעגלים יש השפעה על כל השאר.

מערכת היחסים תגדיר הרבה לגבי איכות הקשר בשיחה כאן ועכשיו. ומנגד, איכות החיבור בתוך שיחה כאן ועכשיו תטווה מערכת יחסים בעלת איכות מסוימת. אבל אפשר גם לומר שהן החיבור והן מערכת היחסים הן פירות – זהו צד היש. ואילו הצד של התהליך – המקום שבו אנו פועלים וחיים כאנשים – זו התקשורת עצמה – הדפוסים שלה, ההרגלים שלה, האומנות והיצירתיות שבה.

אם זו תקשורת קושרת כי אז תניב במרכז  חיבור אני-לז, ותתחיל לייצר מערכת יחסים ממודרת ולא נפגשת. אם זו תקשורת משחררת, היא תוליד במרכז חיבור אני-אתה, ותתחיל לטוות מערכת יחסים המסכימה להיפגש ולעשות מקום.

התקשורת היא הדבר היותר נתון לנו – היא המאקרו-דיאלוגיה שבעזרתה אנו ממנפים הן את מערכות היחסים שלנו, והן החיבור ההווה שלנו עם האדם שמולנו.

וכאן גם נולדת חוכמת התקשורת – אומנות התקשורת המשחררת.

* * *

ואם נלך עוד יותר פנימה,

אפשר שנגלה שהחיבור אני-אתה מכיל בתוכו לעומק גם את החיבור אני-רז.

והחיבור הפנימי אני-רז, על פי אותה מתכונת הוא המופע המקביל לרז המקיף.  

      

  


[1] במקומות אחרים אני מתאר את התווך כסוג של ממברנה היוצר תופעת מיקוד בה הרקע והדמות משקפים זה את זה הדדית. במקרה הזה הדמות היא החיבור, הרקע הוא מערכת היחסים, והממברנה היא התקשורת

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *