עבודת הרקמה

 

 

רקמת חיי

 

בחוט ירוק רוקמת פרדסים

בחוט אדום שדות פרגים

בחוט אדום  רוקמת אדמות

בחוט ירוק שדרות.

 

בחוט ורוד רוקמת חלומות.

בחוט לבן את התקוות.

 

בחוט לבן רוקמת בית

בחוט ירוק רוקמת עץ פירות.

 

בחוט דק אני רוקמת את סבתא

בחוט עבה, את אבא בוכה

בחוט אדום אני רוקמת מִשרפות.

בחוט זהב את הדמעות.

(יאירה גולן) 

* * *

בבלבולה אין היא יודעת היכן למקם את מוקד מצוקתה.

האם זה בעלה, עבודתה, ילדיה, משהו שקרה עם חברה? כן, בטח הכול ביחד, ואולי גם ההצטברות והעיתוי, ובכל זאת זה לא מניח את דעתה. היא זוכרת תקופות שהיא התמודדה עם הרבה יותר מזה בלא לאבד חדווה.

לא, יש כאן איזו נקודה, נקודה אחת שמקרינה את אומללותה.

מניסיון היא יודעת שכאשר תצליח לגעת בנקודה הזו משהו ייפתח. אבל בינתיים כל פעם שנדמה לה שהיא מתקרבת אליה, עננים של ערפל עולים מן האדמה, ומפזרים כל ניסיון לאתר את מקורם.

* * *

מה הוא, אם כן, שמעכיר את נפשה, מדכדך את יומה? מאין נמיכות הרוח הזו החרדה?

היא מתחילה לגשש.

יש איזה עניין עם בעלה, משהו ישן חדש, והיא חושבת שאולי זה שם. עניין שלם מתחיל להיחשף והיא גוררת פנימה את בעלה שמשום מה מגיב בחריפות יתרה. אולי החריפות היא סימן? בימים הבאים היא טרודה באופן אובססיבי במערכת היחסים עם בעלה. נדמה לה שהכול נמצא בפסיכולוגיה הזו של הקשר ביניהם. ובכל זאת היא לא מגיעה אל השחרור גם כשהוא מתחיל לשתף פעולה.

* * *

ואולי זה משהו שקשור לילדותה?

היא יכולה להרגיש שזה מהדהד עם משהו ישן ומוכר. זו לא הפעם הראשונה שהיא מדוכדכת באופן הזה. דומה שיש כאן עניין הנוגע לעצם המהות והמבנה של נפשה.

אולי הקשר עם הוריה?

בשיחה עם חבר היא מצליחה לגעת במשהו. אירוע מילדותה מקבל פתאום משמעות חדשה. אבל אף שהמצוקה נעשית מוסברת, בכל זאת היא לא מרגישה רווחה. היא חושבת שזה דורש אולי טיפול פסיכולוגי. חושדת שהיא לא באמת פוגשת את הטראומה הבסיסית של ילדותה. חוששת שאולי היא פותחת פצעים ישנים באופן לא אחראי, והדבר רק עתיד לסבך אותה, ולהניב עוד ריחוק וניכור במקום הרפואה לה היא מייחלת.

בקיצור, היא הסתבכה.

* * *

היא יודעת שהזמן הוא רופא גדול. היא יכולה לדמיין את היום שבו תתעורר בבוקר ותשים לב שהיא שמחה כבר תקופה, והמצוקה שייכת לעבר. אבל בינתיים האירועים ממשיכים להיערם, והיא מרגישה שהיא עומדת לפני קריסה.

מבטה הנודד לכל עבר בחיפוש אחר ישועה, נטפל כל פעם למשהו אחר, רק כדי לגלות שעדיין,

שם מתחת,

היא עצובה.   

* * *

אני רוצה להציע שינוי:

במקום לחפש את מקור המצוקה ברובד הפסיכולוגי, לחפש אותו ברובד הזיקתי.

או באופן יותר עמוק: להבין שאנחנו לא רק בני-גורל, אלא בראש ובראשונה בעלי ייעוד.

ומשום כך, מרבית המצוקות שלנו צומחות לא מצד גורליות מצבנו, אלא דווקא בשל הפער, חוסר ההבנה, הבלבול, הקשורים לייעוד חיינו. כאן, בנקודה הזו, נמצא את השורש לרוב מכאובינו, וכאן, ובשפה זו ממש, נוכל למצוא רווחה לנפשנו.

ועכשיו צריך לבאר לאט לאט.

* * *

ואתחיל דווקא בסוג של משל: הארי פוטר, בספרה של קיי רולינג, עומד לפני הכרעה גורלית שלא ממש נתונה בידיו. המצנפת, אותה ישים על ראשו עוד רגע, אמורה להחליט לאיזו כיתה ישלח לשבע השנים הבאות. הוא חושש מאוד. הוא יודע שהיא עתידה לקרוא בו כמו בספר פתוח, היא תכיר את נבכי נפשו האפלים, ותזהה מן הסתם את כל אותן תכונות שעושות אותו מתאים לכיתה של ה"רעים". וזה אכן מה שלוחשת לו המצנפת כשהוא חובש אותה על ראשו, עוקבת אחר כל מה שעושה אותו שייך ל"רעים", מונה את תכונותיו השייכות, מזהה את אירועי העבר השייכים, אבל לבסוף בכל זאת שולחת אותו לכיתה של ה"טובים". כי האדם, כך היא מספרת לו בלחישה, הוא לא רק מה שהוא מצד גורלו, אלא גם מה שהוא מצד חירותו. והוא, שמשתוקק כל כך להיות בכיתה של הטובים, מבטא בכך את החלק המהותי של מי שהוא.

וכך גם אני, בשנים שנטיתי להיות מיואש מעצמי, מגדיל כל כתם של גנאי בזכוכית המגדלת של הביקורת העצמית, לימדתי את עצמי לזכור שאני לא רק מה שאני מצד מוגבלותי – מצד כתמי הגנאי המסמנים את איכותי – אלא גם מה שאני מצד יכולתי לזהות את הטוב ולבחור בו. אולי אני לא סופר מי יודע מה, אבל אני אוהב ספרים משל סופרים מסוימים. אמנם אני לא יודע לכתוב כמותם, אבל יודע אני להתענג על כתיבתם. וצד זה שקשור בשאיפותיי, תשוקותיי, ואהבותיי – משמע במה שאני מצד ייעודי ובחירתי – הוא לא פחות חשוב ממה שמוכתב מצד גורלי (יכולותיי, תכונותיי, ומגבלותיי).  

* * *

גורל וייעוד, אם כן, הם דברים שונים.

הגורל כמו כופה את האדם לנתיביו, לא שואל לדעתו, עושה אותו פרט בתוך מערכי גלגלים וחוקים המעכלים אותו ופולטים אותו כמוצר מעובד. בין אם זו תפיסה סיבתית-דטרמיניסטית, או תפיסה תכליתית המציבה יעד מוגדר, יש כאן מעט מקום לאדם וליצירתיותו.

ואילו הייעוד הוא מיתר החירות הרועד בלב כל אדם, ומשמיע את המוסיקה הייחודית של מי שהוא. לא עוד צומת של מערכי חוקים ונסיבות, אלא מרכז ייחודי של דיבור הנובע מנקודה שנמצאת מעבר לכל חוק, ועושה את האדם לבן-שיח שהמציאות מקשיבה לו.

וזה נכון שמרבית האדם הוא הגורמים המעצבים אותו, ושאליהם הוא קשור בקשרי כורח ועול. מה שקבעה התורשה, ומה שקבעה הסביבה, ומה שיצרו הנסיבות, ומה שפועלים מבפנים הכוחות הפסיכולוגיים. אכן, כל אלה מעצבים אותו וקובעים מי הוא. אבל תפיסת הייעוד רואה כאן גם דבר נוסף: היא רואה שיש בכל אדם גרעין של חירות, שעם כל קטנותו, גדול כוחו לשפוך אור על כללות האדם ולפרש מחדש את מהותו לצד הייעוד. באותו רגע שוב אינו קורבן של גורלו, אלא גורל זה עצמו נעשה כלי בידי ייעודו.

* * *

והייעוד, צריך לדייק, אינו איזו מטרה רחוקה, תמונה אידיאלית, מוגדרת וסגורה, הצריכה את האדם שישרת את הגשמתה.

ייעוד זו תנועה מתמידה, חיה ודינמית,

החוזרת וממירה את הגורל לתנועת חירותה.

* * *

מה הוא טבעו של מהפך זה מגורל לייעוד?

קשה לתאר.

הרי לפעמים נדמה ששום דבר לא השתנה כלפי חוץ. מה שהעיק קודם, מעיק גם עכשיו. ולא אז ולא עכשיו נראית החירות. אדרבא, האדם ממשיך להיות כפות בכורח הנסיבות. אותה עבודה, אותה משפחה, אותם הורים, אותה חשיבה, אותם ההרגלים. ובכל זאת משהו השתנה. הוא נזכר בכוחו לבחור, נעשה פתאום רגיש לאיזה מקום בתוכו.

והנה,

מה שלפני כן הציב אותו כקורבן,

מאיר אותו כעת מצד המלכות.   

* * *

וכך אני חוזר גם אליה,

היא שמחפשת את מקור מצוקתה ברובד הפסיכולוגי, בחלקי נפשה שעוצבו על ידי גורלה,

ומציע לה לחפש במקום אחר.

אמנם נכון, במעמקי ליבה היא סבורה שהפחד הגדול שלה קשור לכך שהיא לא תצליח להיות  האישה היפה, החכמה, הטובה, האימהית, הנדיבה, שהיא אמורה להיות. אותו "פרויקט עצמי" שכה שקדה עליו יתגלה במערומיו, ומתוך כך תישאר בודדה. איש לא יאהב אותה, את ה"אובייקט הלא מוצלח" שהתגלגלה להיות מכורח הגורל ושנים של כישלונות. אבל ייתכן שאם הייתה עוקבת יותר עמוק אחר שורשי פחדיה, הייתה מגלה שזה לא באמת מה שמפחיד אותה. מתחת שוכן לו פחד אחר, מהותי יותר, מרכזי יותר לנפשה.

לא הפחד ממה שחושב עליה בעלה, ולא הפחד ממה שיעשה מעסיקה, ולא הפחד מכעסם של ילדיה. שבכולם יש אמת אותה היא יכולה לחוש. ובכל זאת לא שם, אלא דווקא הרקמה שהתחילה לפני חודש.

* * *

רקמה?

דבר פעוט שכזה?

נכון, אמנם כאשר התחילה לפני חודש היה זה רק תחביב חדש שריתק את תשומת לבה. אבל מהר מאוד הוא נעשה ליותר מזה. הוא נעשה להתגלמות מקומית של ייעודה.

וכאשר אחרי שבועיים נתקעה פתאום, לא הייתה זו רק עבודת הרקמה שהוזנחה – היא עצמה נותרה מאחור.

והסיבות לכך שנתקעה היו מעורבות:

מצד אחד היה עניין טכני. היא לא מצאה את החוט המתאים, לא הייתה בטוחה לגבי המהלך הבא, משהו שם התעורר לשאלה. אבל היה גם צד אחר, כבד יותר: הספקות נערמו. רקמה הרי זה לא דבר ממש חשוב. היום כל מכונת תפירה משוכללת עושה טוב מזה ובהרבה פחות זמן. מה, זה ריפוי בעיסוק בשבילה? אין לה מה לעשות? מוטב תתפנה לדברים חשובים יותר. הנה, כך הלכו והתאספו המונים של סיפורים טפיליים, מוצצים כל חיוניות מפועלה, משביתים את שמחתה, מעלים אותה על מסלול של הססנות ממארת.

האם לא הגזמנו במקצת, אני והאישה?

האם זה לא רק תירוץ? האם ייתכן שדבר כה פעוט, שהיא אפילו לא טרחה למנות בכלל הסיבות האפשריות לדכדוכה, הוא הגורם למצוקתה?

אדרבא, זו השמטה זו מן הרשימה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהיתקעותה. היא חייתה בסיפור של מישהו אחר. ובסיפור הזה לא היה שום מקום לרקמה. גם לא לאישה.

* * *

ייעוד זה לא דווקא להיות נגן כינור, או לכתוב ספרים, או לעבוד עם ילדים, או ליצר עבודת רקמה. כל אלה הם רק הלבוש של הייעוד. הכלי דרכו הוא בא לידי ביטוי.

מצד שני הלבוש הזה הוא גם לא לגמרי שולי. בשביל אדם מסוים לנגן בכינור הוא אכן הייעוד שלו, השליחות שלו, הדבר אליו הוא נקרא. אם היה שייך לתרבות אחרת, או אולי גדל בנסיבות אחרות, היה מוצא לו נתיב אחר, אולי כלי נגינה אחר, אולי ערוץ אחר. ועדיין הוא היה מביא בו לידי ביטוי את הסגולה המיוחדת של נפשו, את התדר הייחודי של מי שהוא, את המלודיה של חייו.

כך שניתן לסכם ולומר שייעודו של כל אדם קשור לחתימה הייחודית של נפשו, וליכולת שלו להביא אותה לידי נוכחות בעולם הזה.

כשזה קורה, נוצר מגע.

אם תרצו הרי זו המהות של עבודת האלוהים.

אין זה רק מעשה חד כיווני, אלא תנועה מתמידה של הפיכת גורל לייעוד. תנועה שבמרכזה נמצאת הזכירה של האדם את עצמו ואת קשרו לאלוהיו.  

* * *

אני מאמין שרוב הדברים המדכדכים אותנו, גם אם איננו מודעים לכך, קשורים לא לדברים שמקשים עלינו מצד הגורל, אלא לדברים שמחלישים את זיקתנו לייעוד חיינו. מתוך חולשה זו גם אובד לנו כוחנו להפוך מעמד של קורבנות למעמד של חירות.

במקום הזה אפילו עכבר קטן נדמה לנו כהר.

* * *

במילים אחרות,

במרכז האדם נמצאת חירותו.

והמצוקות שהוא חווה בחייו קשורות למרכז זה – למה שמפריע לו להגשים את חירותו.

הוא יתפתה לשים את הדגש במקומות אחרים. דברים שצד המועקה שלהם ברור וחותך. כי מה זה ככלות הכול ייעוד – עניין אוורירי שכזה, מופשט כל כך, נראה בכלל כסוג של מותרות לעשירים, לא שייך לנו, אנשי העבודה המעשיים. ובכל זאת אני מתעקש. אין מצוקה שלא צומחת משורש זה – מן ההפרעות המשבשות את הקשר שלנו לייעודנו. 

וההפרעה העיקרית, אגב, לא באה מגורמים חיצוניים, אלא מסוג של תבוסה פנימית. שוב אינו מאמין בכוחו להפוך נקודות תקיעות למקורות זרימה. הוא אפילו לא בטוח שהוא רוצה. מדמה הוא בכל מרצו שתפקידו הוא למצוא את מקומו בסיפורים של אחרים, וכל כך עסוק הוא בכך, עד שאינו מבחין שכאבו לא בא מכך שנכשל להתאים את עצמו, אלא דווקא מכיוון שחדל בעצמו להיות המספר.

* * *

הנה כי כן, כל מה שאדם צריך כדי להסתובב במלכות בעולם הזה הוא לזכור את ייעודו.

שזה אומר זכירה משולשת:

לזכור, ולא רק בראש, שהצד האנושי שלו הוא לא צד הגורל אלא צד הייעוד.

לזכור את כוחו להפוך גורל לייעוד. לחוש כיצד זה נתון לו ולא רק באופן תיאורטי.

לזכור שיש לו מלודיה מיוחדת בהפיכת גורל לייעוד, ומלודיה זו היא מי שהוא, ושליחותו בעולם הזה.

ואם הוא מצליח לזכור את כל אלה, (שהם בעצם היבטים שונים של זכירת עצמו וזכירת חירותו), ממילא הכול מסתדר מסביב למרכז אחד וחוזר ומקבל את משמעותו.

עליו נאמר באותו רגע: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע".

* * *

אבל הזכירה לא פשוטה.

השכחה שבה וכובשת אותה, משבשת את הקשר, ומגדלת מצוקות.

ועיקר השכחה קשור בעיסוק המוגבר בצד הגורלי של החיים.

לא רק שהתעסקות הזו לא מותירה פנאי להתבוננות אחרת, היא בעצמה מהלך אקטיבי של הַשְכַחַה. שם גם עיקר פגיעתה – לא במה שהיא מתבלבלת ומתמקדת בטפל, אלא במשמעות שיש להתמקדות זו: כאשר היא מחפשת את האמת של מצוקתה בהיבטים של גורלה, היא ממילא גם מבשרת לנפש בשפה מאוד בסיסית, שזה מה שהיא – בת-גורל. זהו אקט של הכפפה. מעמד של וויתור מלכות.

אבל הנפש יודעת אחרת.

מלב ליבה היא יודעת שהחירות היא מהותה. ולא משנה מה יאמרו אחרים, היא תתמיד לבעוט בכל כוחה באמת הזרה הזו שהאדם התפתה לה, וכנגד הערפל של השכחה, היא תביא עשר מכות של דיכאון וחרדה ומחלה ותאונה.      

* * *

אבל איך היא יכולה, בעולם בו מתים אנשים מהפצצות ורעב, להרשות לעצמה להרגיש מצוקה מחוט שלא הורכב בצורה הנכונה?

אכן, עיקר השכחה הוא השכחה של סדר העדיפויות הפנימי של הנפש, והחלפתו בסדר עדיפויות חיצוני המוכתב על ידי הגורל (או על ידי מה שאומרים אחרים, ומה מוזר שיש חפיפה כה גדולה ביניהם).

* * *

אדם שזוכר את ייעודו, זוכר סוג של סדר עדיפויות היררכי ששונה מזה המותווה על ידי הגורל, ומוכתב על ידי סדרים ואמיתות של אחרים. אפשר לקרוא לסדר היררכי זה בשם אמונה של אדם בעצמו, אפשר גם בפשטות אמונה באלוהים. זה יגדיר את הסדר הקונצנטרי – מה נמצא במרכז ומה בשוליים.

כשאדם מאמין בעצמו הוא גם מצליח לא להתבלבל מן התוכן – מסיפורים טפיליים, המציעים סדרים מסוג אחר. הוא מצליח להישאר מחובר לרובד האנרגטי בלא להיות קורבן של התוכן הסיפורי על סדר העדיפויות שהוא מתווה. הוא נותר קשוב, נאמן ליכולת שלו להזרים, מזהה תמיד את הזרם המיוחד של מי שהוא, ומתמיד בשליחותו.

מול כל מחסום, הוא מעמיד את ייעודו, ומזרים את שליחותו.

יש לו גישה ישירה למי שהוא. הוא לא מתבלבל בעניין הזה.

* * *

ועצם זה שאדם מזהה את ההפרעה במקומה הנכון – כבר הוא למעשה סוג של זכירה.

מזהה הוא אותה בזיקה למרכז, ומכיוון שכך מבין אותה מחדש לא כצוו גורל, אלא כהתרחקות מן הייעוד – כסוג של בגידה עצמית. ועצם זיהוי זה ממילא כבר מזכיר לו את סדר הדברים הנכון, והיכן הוא המרכז.

וכשהוא נזכר בעיקר, גם חוזר לו כוחו וחוזרת לו בריאותו.

* * *

מבחינת הנפש, שמרכזה הוא תמיד חירות, כל הסדרים האחרים הם שכחה.

יותר מזה, סוג של בגידה – עבודת אלוהים אחרים.

כל סדר שמעמיד במרכז את הדרישה להסתגלות לגורל.

הנפש לא סובלת את זה. והיא זקוקה לאותה אוזן קשבת שתזכיר לה את כוחה.

היא לא סובלת את הניסיון להצטמצם ולהתאים את עצמה לסיפור (לסדר היררכי) של מישהו אחר. בשבילה זה כמו ניסיונו של אריה להתאים את עצמו למאורה של עכבר. לא משנה כמה גדול ונאור הסיפור הזה, עדיין הוא יהיה בגדר מאורה של עכבר לנפש שייעודה הוא אחר – צר ולא מתאים לגודלה.

* * *

וכך אותה אישה,

הייתה צריכה לעשות את הדרך לא רק בחזרה לעבודת הרקמה שלה, אלא קודם כל אל סיפור חדש של המציאות. סיפור שבו עבודת הרקמה שלה היא לא "סתם עבודת רקמה" אלא מבע חי של שליחותה, מקום בו היא מנגנת למציאות את המלודיה המיוחדת של הווייתה. בתוך הסיפור החדש הזה, שוב אין בעיה לשים את עבודת הרקמה במרכז, וממילא אותם מחסומים שלפני כן עצרו את עבודתה נעשו כעת לאתגר, שאליו היא יכולה להפנות את כל תשומת ליבה, בניקיון ובעוצמה. הפרטים הזעירים של עבודתה נעשים מחדש חשובים. את הפרח הזה, היא רואה כעת, היא הולכת לרקום באדום.

ובעלה? ועבודתה? וילדיה? וילדותה שלה? מה, האם בזה נעלמו כל בעיותיה?

הו לא, הם עדיין כאן, לפעמים כואבים ממש, אבל אף אחד מהם לא מצליח לכבות את שמחתה. זו באה הישר ממרכז חירותה.

אותה היא נושאת, למרבה הפלא, גם כשנגמר לה החוט.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *