לקרוא בשם – לזרוע שיר

מגשש,

מזהה,

קורא בשם,

וזורע במציאות,

וממשיך לגשש הלאה, עד ששוב יש צורך לקרוא בשם והתהליך מתחיל מחדש.

˜™

אמרתי כבר: אין צורך לזכור יותר מאשר דבר אחד – להתמסר להליכה בעקבות הלב. וכל השאר יבוא בעתו. וההליכה בעקבות הלב היא לא בהכרח הליכה בקו ישר. זו הליכה מגששת, מפלסת דרך, וחלק בלתי נפרד ממנה הוא הקריאה בשם. הקריאה בשם איננה עוד דבר שצריך לזכור – זו הדרך לזכור. חלק מאותה חכמת אהבה המגלמת את ההליכה בעקבות הלב.

הקריאה בשם היא בו זמנית חלק מתהליך הגישוש וההזדככות, וגם, במובנים אחרים – התודה – הזריעה במציאות.

וכעת אני רוצה להעמיק מעט יותר במושג הזה "קריאה בשם", לפרש אותו, להגיד מה הוא כן, מה הוא לא.

˜™

ואול לפני זה עוד מילה על הכותרת הזו – הליכה בעקבות הלב. שהרי אם הלב נמצא במרכז החזה, במרכז ההוויה, לאן עוד יש ללכת מכאן?

אכן כן,

ובכל זאת,

זה טבעו של הלב, משחר הוא אחר המעיין, בתהליך של הזדככות שמכיל בו זמנית את ההליכה לקראת ואת ההשתרשות במרכז. אם תרצו אור מקיף ואור מרכז. דיבור שאינו תם – תמיד הולך, ותמיד כאן.

˜™

הנה אדם אשר מרגיש מה שמרגיש. נמצא הדבר בגופו, הומה כחלק בלתי נפרד מן הסיטואציה שהוא נוכח בה. תוהו רוחש, בלתי מוגדר, אבל גם תמיד מזמין הבעה – לא די לו ברחישתו, הוא רוצה להתגלם בגוף של מילה להגיד את עצמו – "הנה כך בדיוק אני מרגיש".

והתהליך של קריאה בשם הוא תהליך של גאולה. הוא לא רק נותן ביטוי לדבר מה שכבר קיים וסותם עליו את הגולל, אלא בעצם הבעתו הוא מעניק לו חיים הלוקחים אותו הלאה מכאן, לצעד הבא. מה שהיה סתום וכלוא בחיק התוהו, צומח למחזור חדש של בריאה.

לא לחינם, כחלק בלתי נפרד מתהליך הבריאה, מעביר הבורא את כל יציריו בפני האדם כדי שזה ייתן להם את שמם. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. (בראשית ב, יט)     

נפש חיה.

˜™

אלא שכאן ראוי לדייק.

ישנה קריאה בשם שהיא אמצעי אחיזה וסתימה, וישנה קריאה בשם שהיא כמו כריית באר, או אפילו יותר כמו מעיין נובע. במקרה הראשון האדם הוא כמו הזואולוג שמצמיד בסיכה עוד פרפר לאוסף הפרפרים שלו. במקרה השני הוא משחרר את הפרפר אל תוך ומתוך המפגש. הוא לא אוסף אותו אליו, הוא מברך אותו בקריאתו, ו"זורע" אותו במציאות.

או בדימוי אחר: יש שאדם יקרא לפרח – נניח כלנית – וזה יהיה אמצעי בשבילו לגדר את הכלנית בתווית השם, לכלוא את השיח שלו אתה בתחום ידיעתו, ובעצם לסכם וללכת הלאה – הא, זו כלנית – ויותר מזה היא לא מעניינת אותו. ויש שאדם קורא לפרח, וזה כמו להתחבר הישר אל לבה של הכלנית, כמו לחייג אליה, כפתח לשיחה, הזדמנות להתעכב, לשהות, לראות אותה בייחודה, באופן עמוק ומשחרר.

והנה, אף על פי שגם כאן וגם כאן נדמה שהאדם עושה את אותה פעולה – נותן שם לדבר, כשאני משתמש בכותרת "קריאה בשם" אני מתכוון רק לדבר השני.

˜™

הקריאה בשם מזכירה את האיכות של כתיבת שיר.

אין זה התיאור האובייקטיבי שבו אדם מגדר תופעה או הרגשה, אלא מהלך של ביטוי והבעה. ככזה הוא נע על פי הגיון אחר מזה הרגיל. הוא לא מוציא מסקנה מתוך הנחות קודמות, הוא קופץ הישר מתוך קרקע הממשות. ממילא דיוקו הוא דיוק אחר. ויחד עם זאת לא הדיוק הזה הוא לא פחות מדויק מן הדיוק הסיבתי-הגיוני. האדם שמגשש אחר מילות השיר יפסול כל אפשרות עד אשר ימצא את השורה, את המכלול שהולם בדיוק רב את מה שהוא רוצה לבטא.

הוא לא רק מתאר, מסביר, או נותן כותרת – הוא נותן שם פנימי, ובמעשה זה יוצא לחופשי. נכון, השם שהוא נותן יכול להיות ארוך, ולהתפרש על פני שורות רבות, אבל בשבילי זה אותו דבר – השיר הוא קריאה בשם. יום אחד אולי כל זה יסתכם במילה אחת, בינתיים זו מילה ארוכה בת משפטים רבים.  

כשיחזור ויקרא את השיר מאוחר יותר, או כאשר אחרים יקראו אותו, הם יוכלו לא רק לדעת-ש, אלא ממש ומחדש לדעת-את. הם לא רק יקבלו תאור מכלי שני, הם יחוו מחדש. וימצאו את עצמם מתרעננים מאותו מעיין שממשיך לנבוע. כי זה מה שעשה השיר – הוא לא סתם את הגולל על פי המעיין, הוא גלל את הסתימה.  

˜™

למעשה הזה של קריאה בשם יש תכלית – לא בהכרח מטרה מודעת, אבל בכל זאת כיוון המסייע לגישוש של הלב.

אמנם נכון, השיר לא אמור לשרת משהו אחר ממנו עצמו. אין זה תהליך מכאני רתום לאיזו מטרה חיצונית. די לו בעצמו. אבל מכיוון שהוא קשוב לאדם ומהותו, ממילא הוא גם מכיל את ייעודו של האדם כחלק בלתי נפרד מהתחוללותו. וכך הוא תנועה של תקווה גם בהיותו שיא של ייאוש. הוא מאיר גם כשהוא בנוי מן החשכה העמוקה ביותר.

לכתוב שיר זה יותר מסתם הקלה, זו התגלות.

ושוב צריך לדייק, שהרי יש דברים שלא נראים כמו שיר, ובכל זאת הם נושאים את האיכות של השיר, ומנגד יש דברים שנראים כמו שיר, אבל לא נושאים את האיכות של ההתגלות.

אני קורא לזה שיר, אם כן, לא בגלל הסגנון או הצורה אלא בגלל סוג הזיקה שהוא מכונן בין האדם למציאות. 

˜™

והשיר – הקריאה בשם – כבר מכיל את הצעד הבא.

אפילו שכל מיקודו הוא בניסיון לדייק ולבטא תחושה שהיא עכשיו, להביע עניין רוחש ברגע זה, בכל זאת, כאשר אדם הצליח לדייק בו, הוא גם מביא לתפנית – תחושה של שחרור שאינה כרוכה בפתרון שניתן למצוקה, אלא בתזוזה של כל הניגון – גוף נפש נשמה – בכיוון של שחרור. זה לא תוכנן להיות כך מצד האדם – הוא רק רצה לבטא את כאבו – אבל כשהגיע לניסוח בהיר ומדויק – ניסוח בעל איכות שירית – הוא גם גילה שעבר טרנספורמציה – הוא עבר בסוג של שער – ומשהו חדש ממתין לו מן הצד השני.  

שעל כן, במקומות אחרים, קראתי לתהליך הקריאה בשם, גם בכינוי "התרה". הקריאה בשם גם קוראת, כמו שקוראים למישהו, והוא בא. זה לא מעשה אנציקלופדי, זהו מעשה בעל תנועה פנימית של התרה. כתבתי על כך במקומות אחרים, ואילו כאן אני רק רוצה להוסיף – שלהתרה יש איכות של שיר לא איכות של מאמר מדעי. הוא לא רק מסמן דברים כדי להגיד, הנה, זה זוהה, זה הוגדר היטב, אלא בעצם הקריאה בשם הוא גם מצא את עצמו משרת את תהליך הברכה – שחרר את האדם להליכתו.

בלי זה, השיר הוא לא שיר, הקריאה בשם היא לא קריאה בשם.

˜™

ועוד יש לומר: אדם קורא בשם לא כדי לאסוף אל קערתו הקטנה אלא כחלק מזריעה בממשות.

הוא קורא בשם, כותב שיר, וזורע אותו במציאות.

ואיך זורעים בממשות?

עצם הקריאה בשם, כאשר היא מעשה של דיוק והבעה, כבר היא זריעה בממשות. אין זה מעשה של ייאוש אילם בעצם הבעתו, אלא תמיד יש בו מימד של פנייה – וכשהשיר הוא שיר, הוא יוצר מגע. וממילא יצירת המגע הזו, גם אם היא רק השתוקקות זעירה, כבר מבטיחה שאכן הזרע נזרע במציאות.

וכעת עלי לחדד שהקריאה בשם, הזריעה בממשות, היא חלק מן האחריות של האדם. לא רק מצוקה שמנסה למצוא קצת הרפיה, אלא אקט מברך. כי מה שנזרע בממשות, עושה את העולם פורה יותר.

וזו אחריותו של האדם, אם כן, להטמין את זרעו במציאות. ומה שינבוט ואיך שינבוט זה כבר לא אחריותו. אחריותו לטמון אותו בקרקע בעדנה, ולחוש שבמעשה זה של קריאה בשם, הוא לא רק עושה איזה מעשה זואולוגי מתכנס, נפרד, אלא פותח פתח של אור במציאות. הוא לא יודע את זה אולי, אבל בכתיבת השיר היא ממוסס מעט את אמונת הניתוק, ומוריד את החיץ בינו לבין המציאות, אות חיץ אשר אותו הוא רגיל להרים בהזדמנויות רבות אחרות.

השיר, אם כן, הוא מעשה של התחברות. עוד צעד של הליכה בעקבות הלב, שאת פירותיו יוכל לפגוש מאוחר יותר.

וכך, יום אחד, כשילך לתומו, מגשש את דרכו אחר האור, ימצא פתאום איזה מלאך הולך לצדו, מלווה אותו בברכה, ואם יעמיק להתבונן, יוכל לזהות שזה אותו שיר עצמו שפעם אחת, אולי לפני שנים רבות, זרע במציאות,  וכעת בא לקדם את דרכו.

˜™

ודבר אחרון:

כאשר אדם מבין את אחריות זריעתו, ומתרגל לקרוא לדברים בשמם כחלק מתפקידו ולא דווקא כמעשה של ניתוק וניכוס, הוא יכול לגלות שלקריאה בשם יש איכות של תודה והלל.

לקרוא לדבר בשמו, זה לא רק לשחרר שסתום של לחץ – זה להלל, להודות ולברך – לראות כי טוב.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *