מבוא
בדברים הבאים אני מנסה לשרטט את יחסי הגומלין בין מרכיבים שונים של התקשורת המשחררת. אני מתייחס לאיור הגרפי ומבאר את מרכיביו. שהרי התקשורת המשחררת ככלי מעשי וכתפיסת עולם תיאורטית, לא שוכנת מנותקת מן ההקשר הרחב של אורח חיים אישי וקבוצתי. וגם אם נשים את כל תשומת ליבנו בפרקטיקה המעשית של קיום שיחה דיאלוגית, לא נוכל להיות פטורים מהתייחסות להשפעות השונות הנובעות מאורח חיים ותפיסת עולם כללית, על אחת כמה וכמה כשאנו מתייחסים לתקשורת משחררת גם כתנועה חברתית המבקשת לקדם מציאות חברתית.
זה עושה את המארג הזה בו זמנית למורכב יותר ופשוט יותר. מורכב יותר, שהרי אנו מכניסים אל תוך "מה היא התקשורת המשחררת" עולם ומלואו. פשוט יותר, מכיוון שממילא העולם הזה נכנס, והבחירה להתייחס באופן חיובי ומודע לכל המרכיבים, מייצר תמיכה הדדית שלהם זה בזה, ובסופו של דבר יוצר מארג בעל קיימות. קיימות זו תשפיע מאיכותה על כל מרכיב בנפרד, תקל על הופעתו וביטויו, ותעניק לו כוח קיימות.
למשל, האיכות הדיאלוגית שמצליחה לבוא לידי ביטוי בשיחה מסוימת בין אנשים, היא הפרי הן של ההתכוונות של המשוחחים, של הניסיון שלהם (והכלים העומדים לרשותם), של תפיסת העולם הכללית והפסיכולוגית שלהם, ושל אורח החיים שלהם בפועל. כל אלה אמנם לא מבטיחים שאכן היא תופיע, אבל הם מסייעם מאוד בקיומה. מנגד, הופעתה של האיכות הדיאלוגית בשיחה מסוימת, תשפיע מברכתה על כל אחד ממרכיבים אלה – היא תעודד את ההתכוונות, תעניק להם ניסיון, תשפיע על תפיסת העולם שלהם, ותחלחל לאורח החיים שלהם. נתתי דוגמא מתוך התמקדות באיכות הדיאלוגית, והארתי את הדברים מנקודת מבטה, אבל באותה המידה יכולתי להתמקד בכל אחד מן המרכיבים האחרים, ולהאיר את מערכת הגומלין מנקודת מבטו.
אתייחס אם כן בהתחלה לתמונה הכללית, ואחר כך ארד לפרטים.
התמונה הכללית
מעגל ההוויה: המרכיבים המרכזיים בתמונה זו הם האיכות הדיאלוגית כפי שבאה לידי ביטוי בתוך שיחה מקומית (מסוימת), מצד אחד, ואורח החיים הדיאלוגי מצד שני. שניהם מרכיבים את מעגל ההוויה, והצרוף שלהם בצורה הזו אומר שהדיאלוג המקומי נובע ונתמך מאורח חיים (מה שבמקום אחר גם כיניתי היגיינה נפשית), ומנגד: אורח החיים נתמך על ידי קיומן של שיחות דיאלוגיות החוזרות ומנכיחות עבור היחיד את אורח החיים הדיאלוגי. זה הלב של כל המארג.
ב"אורח חיים" אני כולל גם את התרבות, גם את הרגלי הפעילות, העדיפויות, הבחירות, הזיקות וכן הלאה. כמובן, זה דבר רחב מאוד, והכותרת אורח חיים דיאלוגי הוא כותרת מאוד מעורפלת ולא מוגדרת כדי לציין את המכלול הזה ולאפיין אותו כמגמה על רקע אורח חיים אחר שהוא לא דווקא מאופיין בדיאלוגיות שלו. מעגל ההוויה הוא, בכותרת אחרת, מעגל החיים.
מעגל הלימוד: ולכאורה מעגל ההוויה יכול להתקיים ללא כל תהליך מודע של לימוד או הכוונה – אפשר לדמיין תרבות שכך הם חיים וכך הם מדברים. אבל גם אם אפשר היה תיאורטית שתרבות כזו תתקיים (מה שלא בטוח) זה לא המצב לגבינו. אנו זקוקים למעגל של לימוד שיתמוך במעגל ההוויה. במעגל הלימוד הזה כללתי שני מרכיבים המקבילים לשני מהרכיבים של מעגל ההוויה. מצד אחד ישנן התובנות הפסיכולוגיות, המרכיבות בהדרגה את תפיסת העולם הפסיכולוגית והמשפיעה כמובן על כוליות ההוויה ובפרט על אורח החיים. קראתי להן "התרות" כדי לציין איכות מיוחדת של תובנות המאופיינת בשחרור והזרמה. מנגד ל"התרות" ישנה הפרקטיקה המעשית המיועדת לתמוך בשיחה הדיאלוגית, אלה הכלים. ההתרות כמובן רחבות הרבה יותר מן הכלים (כשם שאורח החיים רחב יותר מן השיחות המקומיות). ויחד עם זאת ישנם יחסי הזנה הדדים ביניהם. הכוח של הכלים לפעול קשור לרקע הרחב שמעניקות ההתרות. ומנגד ההתרות מקבלות את בשרן בין היתר (אבל כמובן לא רק) מן השימוש במעשי בכלים אלה או אחרים, בין אם הם מוגדרים ככאלה (ככלים מעשיים) ובין אם הן פרקטיקות והרגלים שאדם יצר באופן לא מודע או חצי מודע במהלך חייו.
ראוי לציין ש"התרות" הן בו זמנית גם התובנות – כמו אלה שעולות באופן טבעי אצל כל אדם (והשם "התרה" בא לאפיין את סוג התובנות הזה דרך התוכן שלו וכיוון פעולתו) – וגם הפרקטיקה היותר מודעת, שיתופית, הקשורה במחקר, בכתיבה, בניסוח. וכך גם לגבי הכלים, בו זמנית גם כל הרגלי השיח בפועל (שכל אדם בונה אם במודע ואם בלא מדוע) וגם העבודה המודעת על מקצת הרגלים אלה והפיכתם לכלים מגובשים המכוונים לתמוך בהופעת האיכות הדיאלוגית.
אפשר להתייחס למעגל הלימוד, כמעגל התודעה או מעגל ההכרה. מעגל ההכרה מול מעגל ההוויה. הבחירה שלי לכנות מעגל זה בשם "מעגל הלימוד" הוא בחירה בפן מסוים של ההכרה, והכרעה מוסרית לראות אותה דרך פן זה: לא רק שאנו רואים כצופים יודעים מבחוץ, אלא מה שאנו מעורבים בו דרך לימודנו אותו המשנה אותנו תוך מהלך הצפייה בו.
וכדי להשלים את התמונה אני רוצה להתמקד בשתי התנועות: מן הכלי אל הדיאלוג בפועל, ומן ההתרה אל אורח החיים.
ההתכוונות: התנועה מן הכלי אל הדיאלוג, היא התנועה הלינארית המוכרת שבה אנו מתאמנים ומפתחים כלים במטרה להגיע ליעד מסוים. במקרה הזה מפתחים כלים שמיועדים לטפח את יכולת השיחה הדיאלוגית. רק שצריך להעיר ולסייג, שהרי באמת אין בנמצא כלים שיוצרים שיחה דיאלוגית. עיקר העניין הוא בכוונה, וביכולת לאסוף את הכלים השונים כפרקטיקה התומכת בהתכוונות ועוזרת לה להתמקד ולהתממש. כל זה נתמך הרבה הן בתובנות (בכלל וכהתרות בפרט), הנותנות את העומק לשימוש בכלי, ומונעות את השימוש המכאני בו. (מה שממילא לא יעזור בהקשר של האיכות הדיאלוגית).
הרצון: התנועה מן ההתרה אל אורח החיים, היא האופן שבו תובנות שאנו מבינים ברגעי מפתח בחיינו מחלחלות ומעצבות את ה"אקלים הנפשי" הכללי שלנו, ובאורח החיים שלנו. בשונה מחץ הכוונה וההתכוונות, כאן יש לנו את חץ הכמיהה, או הרצון, או הבחירה. כלומר התובנה, בהיותה כזו שירדה עד קרקע הנפש שלנו, מבקשת לשנות דבר מה באורח החיים שלנו, באקלים הפנימי והחיצוני שבו אנו פועלים. ממעמקי הנגיעה בקרקע הנפש עולה וצומח רצון חדש, הכרעה חדשה, בחירה חדשה. הרבה פעמים בכלל לא מודע.
שני מעגלים קטנים: יש עוד שני מעגלים קטנים הנוגעים לתהליך הזה מן הכלי אל הדיאלוג ומן ההתרה אל אורח החיים, אבל היות והם לא נחוצים כרגע להבנת התמונה השלמה אשאיר את תיאורם להמשך, כשאתעמק בכל מרכיב בנפרד.
ולבסוף אני רוצה להפנות את תשומת הלב לשני הקטבים של מזרח ומערב (ימינה ושמאלה) בתמונה הכוללת, אלה הקטבים של ההלכה והאגדה. בחרתי לכנות אותם כך ולא רק ה"מופשט" ו"המעשי", כדי להדגיש את הפן המוסרי שעל רקעו אנו מבחינים בין תיאוריה למעשה ומכוננים את הזיקה ביניהם. בקוטב של האגדה, אם כן, אנו מוצאים את ההתרות, כשם שבקוטב של ההלכה אנו מוצאים את הכלים המגובשים. כשאנחנו נכנסים למעגל ההוויה אפשר להתייחס לאורח החיים (למרות שהוא בעצמו מעשה) כאקלים התרבותי שבו נמצא האדם, ובמובן הזה הוא שייך לעולם האגדה, מול השיחה כפי שהיא קורת בפועל, שהיא המיקוד והמימוש של אקלים זה. אפשר גם להתייחס לשני הקטבים האלה בתור המוקד והרקע, שממילא זה יהיה גם הבחנה בין מה שהוא יותר מודע/מואר, למה שהוא פחות מודע/מואר. אורח החיים הוא הרקע לשיחה הדיאלוגית, והצד הלא מודע שלה. ההתרה כתפיסת עולם ותובנה, היא הרקע לשימוש בכלים, והחלק הלא מודע שלה.
כל המבנה הזה הוא מבנה פרקטלי הולוגרמי משהו ויש דרכים שונות לקרוא אותו. כשנתייחס לכל מרכיב בנפרד נראה למשל שכל מרכיב בפני עצמו מכיל את הקטבים של ההלכה והאגדה. ובאותו אופן כל מרכיב מכיל הן את מעגל ההוויה והן את מעגל הלימוד וכן הלאה.
ולפני שאני עובר להתמקדות בכל מרכיב בנפרד, אני רוצה להדגיש את החשיבות של ההלכה לקיום האגדה, ובהקשר הזה את קיום הכלים המגובשים בפועל לקיום ההתרות. ככלות הכול המהלך של התקשורת המשחררת, הוא מהלך מודע שאנו עושים, אשר לא רוצה להסתפק בפיתוח תיאוריה על נפש האדם אשר תשובץ בתוך ההקשר של תפיסת עולם המצויה. אלא הוא מבקש קיימות כתנועה חברתית, וכמגמה מוגדרת בתוך התרבות. והנה אף על פי שעיקר נפח קיימותו בא לו מצד האגדה, ללא המעשה המגובש והקטן ביחס – ההלכה – הוא לא יוכל להתקיים. למעשה, יש מובן שבו הגיבוש של הכלים המסוימים, הוא העילה והתירוץ – נקודת המיקוד, והמגנט שמסביבה יכולה להתאסף כל המגמה כמעשה מלאכותי ומודע. דווקא דרך הצומת הזו, המאוד מעשית, המאוד מצומצמת בהיקפה, מוארת כלליות הרקע, וזוכה למבט פורה.
אני שם את המוקד על הכלים ופיתוחם, ולא על הדיאלוג, שגם הוא ככלות הכול מעשה, מכיוון שבמובן רחב, הדיאלוג הוא לא דבר שאנחנו עושים, ועל כן הוא גם לא יכול להיות המושא, והתירוץ להיוועדות אנושית, וללימוד ולחקירה משתופת שלהם, כמו ה"עשה" ו"אל תעשה" על כל הצדדים הפרקטיים, של הכלים המגובשים. יכול להיות שמבחינה זו היחס בין הכלים לבין כל שאר המארג, הוא כמו זה שבין מפתח המכונית לכלליות המכונית. באמת עניין פעוט ביחס, ובכל זאת, בשביל רובנו שאיננו מתמצאים בפנימיות המכונית, בלעדיו לא תתאפשר התנועה. זו האספקלריה שדרכה אנו בוחנים את המארג השלם, והעילה למפגש (ובין היתר, גם הנושא המרכז של הסדנא).
יש מובן שבו השרטוט הזה מייצג את מערך הגומלין של כל דרך-חיים ושיטת מחשבה באשר היא. ואת הכותרות השונות אפשר היה להחליף, ולשים במקומן כינויים אחרים, על פי המגמה של אותה דרך חיים – מה היא מבקשת לעשות, ולאן היא מבקשת להגיע.
אני עובר עכשיו להתמקדות בכל מרכיב בנפרד (מימין לשמאל).
הכלים
הכלים כאמור הם השם שאני נותן לפרקטיקה המעשית שאנו משתמשים בה במהלך שיחה. בשימוש במילה "כלי", אני מתייחס להיבט המובנה, החוזר על עצמו, של פרקטיקה זו. בהגדרה זו אין אדם שלא משתמש בכלים, שהרי בכל שיחה יש רמות שונות ומגוונות של מובנות. השימוש במילים הוא דוגמא למובנות ברמה המאוד בסיסית (מילים הן מובנות, הן כלים), אבל בכל שיחה יש רמות רבות ומורכבות של מובנות: חוקי ניסוח המשפטים, חוקי התאמתם לסוג שיחה מסוים, המובנות של חילופי הדוברים, המובנות של טון הדיבור בהתאם לסיטואציה, המובנות של תסריטים מוכנים מראש, ועוד ועוד. כל אלה מצד היותם פרקטיקות מובנות מראש הם כלים שבהם עושה האדם שימוש כדי לנוע בשיחה ולבטא משמעות.
ויחד עם זאת, בהקשר המסוים של תקשורת משחררת, ה"כלים" הם לא רק מה שממילא האדם משתמש בו, אלא גם כינוי לפרקטיקה המודעת, שאותה אנו יכולים לתרגם ל"הלכה" מגובשת, אותה ניתן ללמוד ולתרגל.
הדבר החשוב ביותר שראוי להגיד על ה"כלים", הוא שהם לא מייצרים (באופן חד ערכי) את האיכות הדיאלוגית בשיחה. אם כבר זהו האדם אשר בכוונתו וכמיהתו, בנכונותו למפגש, בייחודו וממשותו, מקיים את האיכות הדיאלוגית. בלעדי האדם המשתמש בכלים לא יכול להתקיים הדיאלוג. בדיעבד ראוי לומר שגם עם כל הכוונה בעולם זה לא מבטיח שאכן יהיה דיאלוג, שהרי זה חלק ממהות היחס הדיאלוגי, בשונה מן היחס הסיבתי, הוא לא יחס הדוק בין תוצאה לסיבה, אלא יחס של תשובה, מושהה בפני האינסוף.
הנה כי כן, בבואנו להבנות את כלי השיחה – להשקיע מחשבה מודעת ביצירת הרגלים חדשים של שיחה, כאלה שיתמכו בדיאלוג – אפשר לעשות זאת ברמות שונות של משמעות. החל מן הרמה הבסיסית ביותר של חידוש מילים, ועד הרמה של הבניית משמעויות חברתיות. מכל הרמות הללו, ומכל ההבניות האפשריות, אנחנו רוצים לבחור את אלה שיהיו גם בעלות ההשפעה הברוכה ביותר, תוך שמירה על פשטות ואחדות השימוש.
כמובן, כלים מן הסוג הזה קיימים למכביר בפסיכולוגיה, על שיטותיה השונות. חלקם מכוונים לעבודה של אדם עם עצמו, חלקם לתהליכים גופניים, לעבודה עם בעלי חיים, בתנועה, ביצירה, בין מטפל למטופל, בתוך משפחה ועוד ועוד.
ואילו כאן אנו מבקשים להתמקד:
אנחנו רוצים להתרכז בשיחה האנושית המילולית.
ואנחנו רוצים לייחד את הכלים שיש בהם את התמיכה הגדולה ביותר להגחת האיכות הדיאלוגית בתוך השיחה. באופן תיאורטי כל כלי, כל מובנות, יכולה לשמש גם לדיאלוג. הרי עיקר העניין הוא בכוונה, והאדם מגמיש את המובנות שעומדת לרשותו ואוסף אותה אל תוך התכוונותו. ואם כוונתו היא לדיאלוג, הוא יוכל לעשות שימוש גם במילות קרב. אך כאמור, חלק מן העניין הוא שישנם כלים שעוזרים יותר מאחרים, וחלק מרעיון של הפרקטיקה הוא הזמינות של כלים מסוימים המציעים את עצמם ברגעי מפתח ובכך מסייעים לאדם לבטא את כוונתו. ה"ייחוד" של הכלים, אם כן – בין אם אנחנו בוחרים בין כלים קיימים מכבר, ובין אם אנחנו יוצרים חדשים – מתבטא בשניים: א. בהדגשה של כלים מסוימים על פני אחרים (סדר עדיפויות, זמינות, מודעות) ב. באיסופם אל תוך כוונת הדיאלוג. שני דברים אלה הם שיעשו אותם כלים של תקשורת משחררת.
הדיאלוג
הבחירה ב"שיחה האנושית" בתור נושא להתמקדות, כמובן אינה מקרית. ואף על פי שאנו מכירים במגוון ההיבטים של היות אנושי, הקשורים בחומר וברוח, בתנועה ובחושים, דומה שעיקר האנרגיה של האדם מופנית למישור הזה, שם היא "מתקלקלת" ושם גם מחפשת את רפואתה. במובן הזה ההתמקדות בשיחה האנושית לא מבקשת להוציא את שאר הממדים של ההוויה האנושית אלא לראות בו זמנית איך הם נכללים בשיחה אנושית מילולית (כמו תנוחות הגוף למשל), ואיך ההרגלים של השיחה האנושית נודדים גם לשאר אופניות השיחה ומשפיעים שם, בעיקר ברמה של השיחה הפנימית של אדם עם עצמו. כלומר, אף על פי שהשיחה האנושית היא עוד תחום קטן ומסוים בתוך המרחב של מה הוא אנושי, הנה בכל זאת יש לו השלכות לתחומים רבים אחרים.
מה שאני שם במרכז, אם כן, זה את השיחה האנושית, וליתר דיוק את האפשרות שהשיחה הזו תהיה בעלת איכות דיאלוגית. על האיכות הדיאלוגית הזו אני מרחיב את הדיבור במטפורות שונות, ובכינויים שונים – כולם באים להדגיש פנים שונות שלה: תקשורת משחררת, תקשורת תלת ממדית, שמירה על מעגליות המעגל, מעבר מניהול יחסים למפגש, בגרות, ועוד.
אני לא רוצה להתעכב כאן לפרש את האיכות הזו – עשיתי זאת במקומות רבים אחרים – אלא רק להוסיף ולהדגיש שאת האיכות הזו אין דרך לכבוש – זו מהותה כאיכות דיאלוגית – אפשר רק לזמן אותה.
אני מאמין שהאיכות הזו מברכת. היא לא רק איזה עניין איזוטרי, אלא הבסיס של כל רפואה והבראה בין בגוף ובין בנפש, גם אם לא מזהים או מכנים אותה בשם זה.
המרכז הריק
אבל יש מובן שבו הכלים מכוונים תמיד רחוק יותר מאשר השיחה האנושית וזימונה של האיכות הדיאלוגית אל תוכה. שהרי איכות זו עצמה מבטאת את זיקתו של האדם אל הרז, ובכוונו אליה, ממילא, הוא גם מכוון אל הרז הנותן לו קיום, ומביע משאלה לחיות בהשראתו.
אפשר אם כן להתייחס אל הריק שבמרכז המארג, כמבטא את הלא נודע שממנו כולנו באים ואליו כולנו נאספים, לא סתם חלל פנוי אלא התהום שסביבה מתהווה הווייתנו. אבל אפשר גם להתייחס אליו בתור מרחב האמונה, אותו אקלים נפשי רוחני תרבותי התומך בלימודנו.
אורח החיים
באורח חיים אני כולל בו זמנית גם את האקלים התרבותי, נפשי ורוחני שאנו חיים בו, וגם את שגרות היום בפועל, התומכות בו ונתמכות על ידו. גם החלקים הלא מודעים המובנים לנו כהרגלים, וגם ההכרעות שאנו עושים במטרה לשנות הרגלים אלה ולהחליפם באחרים.
בהקשר אחר קראתי לכך – היגיינה נפשית (כמו רפואה מונעת) כדי לציין שהעיקר באיכות הדיאלוגית הוא לא המאמץ שאנו עושים להגיע אליה בשעת משבר ומצוקה, אלא הקרקע שהולכת ומבשילה, כחלק מאורח החיים שלנו, ואשר תאפשר את הופעתה בתוך חיינו בכלל, ובין היתר גם בשעות מצוקה ומשבר. זה הדבר שכיניתי באופן כללי בשם "אורח חיים דיאלוגי" בלי להתחייב כאן יותר מדי לצורה זו או אחרת שיכול לקבל אורח חיים שכזה.
אחד הדברים המרכזיים באורח חיים קשור בהכרעת השייכות – לאיזו קבוצה האדם משייך את עצמו בזהותו העצמית – וכהשלמה איזה תפקיד הוא לוקח על עצמו בתוך הקבוצה הזו. זו לא חייבת להיות קבוצה קונקרטית. אפשר למשל, שאדם יזהה את עצמו כ"משורר" ויקשור את נפשו לקבוצת המשוררים. עצם ההכרעה הזו היא לא רק עניין של אמונה ברעיון מופשט, אלא כינון זיקה בפועל, אשר יש לו השלכה של "כריכת גורלות", גם אם הוא לא נפגש בפועל עם קבוצת משוררים. הזיקה הזו תצבע את כל חייו. ה"תפקיד" שהוא לוקח ביחס לקבוצה זו גם הוא משמעותי. הוא יכול להיות המשורר שנותן כבוד למסורת השירה ומבקש לפעול בהשראתה, או להפך, המשורר המורד.
בלי קשר להכרעת השייכות, עצם הזיקה הממשית לקהילה או קבוצת אנשים מסוימת (גם אם לא מרגישים שייכים אליה), יש לה השפעה רבה על חייו. בין אם מדובר בקהילה שחיה ביחד, מקומות עבודה, או קבוצות הנפגשות אחת לתקופה. במה שנוגע לתקשורת משחררת, נראה שמה שתומך מאוד באקלים דיאלוגי, הוא השתתפות קבועה בקבוצה דיאלוגית.
במסגרת "אורח החיים" אני מכניס גם את כל הפרקטיקות ה"מוסריות", בין המודעות ובין הלא מודעות. בין המובנות באופן מלאכותי, ובין המתקיימות מעצמן מכוח התרבות, הירושה, או כל דרך אחרת.
התרות
התרות הוא השם שאני נותן לתובנות פסיכולוגיות/רוחניות שמאוחר יותר יכולות גם לקבל ניסוח מודע יותר. בו זמנית זה גם צורה מיוחדת של ניסוח בכתב, מתוך זיקה לתפיסת מחקרית מוגדרת, הרואה את החשיבות בניסוח קצר, מתקשר, ו"נודד".
ב"תובנות" אני מתכוון לגילויים נפשיים-רוחניים שנראה שהרבה פעמים הם מרכזים בתוכם תפיסת עולם שלמה, בלי שיהיו בעצמם תפיסת עולם זו על כל מרכיביה. זהו אותו "אסימון שנופל" כאשר אדם מבין פתאום דבר מה באופן עמוק ועושה שינוי. לא פעם כשמבשילה התובנה היא גם מקבלת סוג של ניסוח מילולי, בדרך כלל קצר, למשל משהו כמו "אתה לא יכול לאהוב אחרים אם אתה לא אוהב את עצמך קודם", סוג של פתגם שאחר כך הולך אתו האדם כל חייו כמורה דרך. תובנה שכזו נוגעת באינסוף, ויותר משהיא אוסף של אמירות, היא סדר של הבנה (כמו סדק של מעיין), שממנה נובעות עוד ועוד הבנות.
אבל כאמור, תחת הכותרת "התרות" אני שם, בצד התבונות האישיות, גם גישה תיאורטית לתובנות אלה, תפיסה מחקרית ופרקטיקה מחקרית המהווים חלק בלתי נפרד ממעגל הלימוד.
על כל זה הורחב במקומות אחרים.
עיגול קטן 1: נקודת מגע
כעת אני רוצה לחזור אל תהליך ההתכוונות המגשר בין הכלים לבין הדיאלוג כפי שהוא קורה בפועל, ולהצביע על כך שאין זה תהליך רציף שבו ככל שאני משתמש בכלים כך אני מקבל יותר דיאלוג, אלא סוג של מהפך שקורה בדרך כלל ברגע אחד. אני קורא לרגע הזה נקודת מגע, כי נדמה שבאותו רגע פגש האדם את קרקע נפשו, התחבר למשהו, ומכאן השתנה הכיוון. במשך זמן רב הוא יכול לריב עם זוגתו, אבל אז ישנו רגע אחד שננגעה ה"לחות הרגשית", ואחרי רגע זה השיחה מקבלת גוון חדש.
דומה כאילו צריך האדם לעבור דרך השער הצר הזה, כדי להגיע אל הצד השני. במובן הזה אפשר להבין מחדש את הכלים לא ככאלה שמכוונים ישירות אל הדיאלוג, אלא ככאלה שמכוונים אל נקודת המגע. אם יגיע לשם האדם ויעבור את השער כבר נעשתה עיקר המלאכה.
בכל זאת צריך לסייג, כי גם אם הגיע האדם לנקודת מגע, לא תמיד ידע לזהות אותה ככזו, ובעיקר אם ההתכוונות לא מספיק מבוררת, ייתכן שהוא ייסוג ממנה. הוא אמנם חש בתפנית, אבל מסרב לה. לרגע אחד הוא הרגיש שלבו נפתח, אבל במשנהו שב לסגור אותו כשהוא מתעקש על צדקתו ומעדיף אותה על פני המפגש. על כן אני מוסיף לנקודת המגע גם את היכולת לזהות אותה, לבחור בה, ולמנף אותה. במילים אחרות, הכלים לא מיועדים רק להגיע אל נקודת ההיפוך, אלא גם לתמוך ביכולות הזיהוי, הבחירה, והמינוף שלה.
עיגול קטן 2: הכרעה
ומה שהוא עיגול קטן 1 בחלק של ההלכה ועבור ה"כלים" כך הוא עיגול קטן 2 באגדה ועבור התובנות. גם כאן התובנות שמטלטלות אותנו באורן, לא מעצבות באופן ישיר את אורח החיים שלנו, או את האקלים הנפשי-תרבותי שבו אנו חיים. הרבה פעמים כאשר התובנות מבשילות הן מתרגמות לסוג של הכרעה, אשר היא בתורה משפיעה על אורח החיים. גם כאן ההכרעה היא סוג של שער, צר יחסית, שדרכו מורשית התובנה לפעול על מעגל ההוויה.
הרבה מהכרעות אלה הן לא ממש מודעות. אדם יכול להחליט למשל, עקב תובנה מסוימת, שהוא צריך יותר להקשיב לעצמו ופחות להקשיב לאחרים. הוא יודע למה הוא מתכוון, למרות שניסוח זה הוא לא לגמרי מדויק מבחינתו. אכן הרובד שממנו הוא מבצע את ההכרעה (בחירה), קודם לרובד המילולי. לפעמים הוא גם מצליח לנסח לעצמו את הדברים באופן מילולי ולקבל החלטות שהוא יכול להכריז עליהם. (כמו למשל לעזוב את עבודתו, לעבור לתחום אחר, לעבור לגור במקום אחר, וכן הלאה. – דברים שכמובן משפיעים מאוד על אורח החיים.
לסיכום:
לסיכום אני רוצה לשוב ולהדגיש את הקיימות: המארג השלם נראה אולי מורכב יותר מבחינת רוחב ההקפה שלו, וריבוי הפרטים של הקפה זו, אבל דווקא בשלמותו זו הוא מייצר אחדות שמפייסת את המתחים הלא פוריים שהיו יכולים להתקיים אלמלא היכולת להקיף שלמות זו.
אני מרגיש שמבחינה זו זהו מבנה יציב. והוא בעצמו, סוג של כלי.