ידע, מידות ולמידה

שוב אכל יותר מדי מתוק.

והרי הוא יודע שמתוק לא עושה לו טוב! איך זה שכל פעם מחדש הוא לא מצליח לזכור את זה? הוא היה רוצה לעשות לעצמו סימנים. לכתוב את זה ברור בתודעתו, שלא ישכח. לא רק את זה. יש עוד הרבה ידיעות כאלה שהוא שוכח. כל כך הרבה למעשה, כאלה שכבר למד פעמים רבות על בשרו, אחרות שמתגלות לו חדשות, וכאלה שהוא עוד לא יודע, אבל הוא משער שאם היו נחלתו חייו היו הרבה יותר קלים.

לכן הוא גם ממשיך לרדוף בתאווה רבה אחר אותן ידיעות יקרות, מלקט אותן במהלך חייו, רוצה לרשום אותן על לוח לבו, מקווה ליום שרכושו הרב יניב את חוכמתו. כי בינתיים, למען האמת, הוא די מיואש מעצמו. מרוב עומס הידיעות שהוא היה רוצה לזכור, הכול קורס, ושוב אינו יודע מימינו ומשמאלו, מה נכון, מה לא, כיצד ראוי. הוא תוהה אם יש איזו טכניקה שיכולה לעזור לו לחזק את זכרונו.

הוא אומר לעצמו שהוא צריך להיות יותר רציני בקשר לכל זה, אבל זה לא קורה.

מה הוא יכול לעשות כדי לא לשכוח?

אבל אולי השאלה הזו לא נכונה. אולי בכלל העניין הזה של ידיעה וזכירה הוא מה שמכשילו מלכתחילה.

* * *

עבודת המידות לא מבקשת להוסיף ידע אלא רק לטפח את החוש לאיכות.

היא לא מוסרת לידי האדם ידיעות שהוא צריך לזכור ולהחזיק בראשו, אלא עוזרת לו להיות ערני ולהרגיש כאן ועכשיו ובאופן מתחדש. למשל, להקשיב באופן ישיר לגופו הממאן לאכול עוד מן המתוק. למשל, להרגיש עם בוקר שלא טוב לו לצאת החוצה, שהוא צריך להיות עוד קצת זמן עם עצמו לבד.

המידה, בשונה מן הידיעה היא לא תוספת מודבקת – הוא מותכת אל תוך מי שהוא. אם יש משהו לזכור בכלל זה את זה – להיות הוא עצמו. והכול כבר נמצא בפנים. הוא לא צריך לזכור לא לאכול מתוק. הוא רק צריך להיות הוא (אם בכלל שייכת כאן המילה "צריך").

עבודת המידות קשורה לאותה חוכמה שנצברת עם הניסיון ואט אט מכוונת את חושיו ומחדדת אותם. היא מזככת את היכולת שלו לראות ולהרגיש, מדייקת את עמידתו נוכח המציאות. היא מובלעת במי שהוא – בחוש שלו לאיכות, במידות שלו, ביכולת שלו בכל רגע להבחין ברגישות בין טוב לרע. כשהרגישות לגבי הסוכר תבשיל, הוא לא ירצה לאכול מתוק מעבר למידה.

רגע רגע, אבל מה אם אין לו שום חוש ולא רגישות?

הרי לכן גם טרח כל כך לאסוף ידיעות – כיוון שהוא לא מצליח לראות ולהרגיש באופן ישיר. הידע היה אמור לעזור לו לנהוג באופן חכם למרות זאת.

אכן, כאן מקור הקושי, אבל מהכיוון ההפוך: קרוב לוודאי שהוא לא רגיש ולא רואה, כי הוא נסמך על הזיכרון במקום לעבוד על מידותיו.

* * *

ייאוש.

האם אפשר לפקוח עיני עיוור?

כנראה שכן. ואיזו ברירה אחרת יש?

טיפוח מידות אינו כלי חדש שצריך לזכור – הוא בא מעצמו עם הניסיון. אבל כדי שהניסיון אכן יצליח ללטש את החוש לאיכות, נדרשת למידה כאורח חיים.

לא צריך לזכור ללמוד. אם הלמידה היא אורח חיים של יחיד, של קהילה, היא זו שזוכרת את האדם.

ומה שונה למידה זו מן הלמידה המקובלת!

היא לא עוסקת ברכישת ידע, ולא במיומנות הזיכרון. היא סוג של אימון – מסגרת בה האדם מתחח את מציאות חייו, ומתרגל את החוש שלו לאיכות במרחב מוגן וערני.

מספר מאפיינים ללמידה כזו:

  • ליבה של למידה כזו הוא השקט. אם אדם לא רגיש לעצמו ולסביבתו זה בגלל שהרעש לא מאפשר לו לשמוע את עצמו וסביבתו. הלמידה מטפחת את השקט שבו אפשר לשמוע את מה שבאופן שגור לא שומעים. לכן שיעורי פלדנקרייז, למשל, נעשים ברובם בשכיבה. בשכיבה האדם רפוי מהרגלי התנועה הרועשים שלו. כשהוא מזיז את הרגל שלו הוא יכול להבחין פתאום שגם הראש שלו נע. אין כאן שום דבר שצריך לזכור. הכול קורה מעצמו. עצם זה שהצליח להקשיב לתחושה זעירה זיכך בו משהו שיהפוך לחלק מחייו. העדינות היא ראש החץ של החוש לאיכות. בתחילת החיים לא הייתה הראייה אלא רגישות זעירה לאור – רגישות שהיה יצור אחד שקט מספיק לשים לב אליה. זה כל מה שהיה נדרש כדי להניע את המהלך שהוליד את העין המשוכללת. העיוורון אכן הפך לראייה.
  • למידה כזו תמיד מבוססת על תנועה. היא לא יוצרת ולא מביאה יש מאין, אלא מתמירה משהו שכבר זז ונותנת לו כיוון חדש, דיוק חדש. כמו סירת מפרש – להסטה של ההגה יש משמעות רק לאחר שהסירה כבר שטה בתנופה. אין זה פרק של לימוד תיאורטי שאחר כך יצטרך להתמלא במעשה, אלא ליווי למעשה שכבר קיים והוא חלק מחיי היומיום של האדם. במקרה של פלדנקרייז זה מובן – הוא עוסק בתנועה של הגוף שהיא נחלת כולנו בחיי היומיום, ולכן מסגרת השיעור המלאכותית יכולה לתרום. אי אפשר לשכלל את המידות על ריק, חייבים לחיות כניסיון כדי שהלמידה תוכל ללטש את המידות.   
  • בלמידה כזו יש גורם של השראה, כזה שמעבר לפרטים. הוא מעודד את הערנות, מלהיב את אומץ הלב, פותח את הלב לרגישות, מזמין התמסרות לנוכחות, יוצר חיבור. דרך עצם השהייה במרחב הלומד, דרך דוגמאות של אנשים אחרים, ובעיקר דרך ההתחדשות של היצירה, מקבל האדם את התנופה להמשך תנועתו. כאן הוא אוסף בטחון, מגלה מחדש את האמון בעצמו, נזכר במי שהוא, וממילא גם מתמלא בחשק להמשיך להיות הוא. הוא חוזר הביתה. יש מובן שבו זו התמצית של המידות, והכיוון אליו מורות כולן.
  • זהו לימוד שאין לו סוף. הוא לא מכוון אל הטוב ביותר – איזה מודל שכביכול מישהו יודע אותו – אלא תמיד אל הטוב יותר. אין קץ לתהליך השכלול. אין תקרה לעומק. וגם זו צריך לראות: הדיוק של המידה בסופו של דבר נועד לתמוך בתנופה. וכשיש תנופה היא מעלה את האדם על ראש הגל ומשם גם מתחדד מבטו ומעמיק את זיכוכו ודיוקו.  

אכן, מה שאני רואה לנגד עיניי הוא את המעגל הדיאלוגי – לא בהכרח משהו שנעשה במילים – אבל משהו שנעשה עם האיכות הקשובה הזו שלא מבחינה בין הלומד לחומר הנלמד. דבר אחד הוא, שבו האדם מבטא את ערנותו באופן אקטיבי וכחלק בלתי נפרד מתהליך ההקשבה ליש. לא מורה שמסביר, ותלמיד שמנסה להבין, אלא מהלך יוצר ומשולב, כתף אל כתף.  

אמנם את המידות האדם מטפח תוך כדי התנועה שלו בחיים הממשיים, אבל הלמידה הדיאלוגית כאורח חיים, כמסגרת ליווי מתמיד לחיים הממשיים שלו על מלוא מורכבותם, היא זו שמבססת את הערנות ומאפשרת למידות להגיע לידי שכלול והעמקה.

זו יכולה להיות למידה בחברותא אחת לכמה ימים, מעגלי לימוד בקבוצה דיאלוגית, מרחבים אישיים של כתיבת בוקר – העיקר שתיהיה חלק מאורח חיים שזוכר את האדם.

* * *

המידות זוכרות את האדם:

אנא, אל תזכור את המשפט הזה (שהמידות זוכרות את האדם) – שנן אותו. שנן אותו כדי שתוכל לשכוח אותו אל תוך הגוף. כדי שתוכל ללמוד אותו כל פעם מחדש, לגלות בו משמעויות, לזרוע אותו בנפשך, לחזור ולפתוח אותו, לדרוש בו, ולשוב ולשכוח אותו בתוך גופך.

אתה תדאג להפוך את הלמידה לאורח חיים, והיא, הלמידה, כבר תדאג לך.

לזכור לא עוזר, לעשות עבודת מידות לא ברור איך – ואם כן: קבע עת ומסגרת לתלמודך.

הלמידה הנכונה כבר תשים אותך על דרך המידות,

והמידות יזכרו אותך.

* * *

כשלמידה הופכת להיות לאורח חיים, היא נעשית ל-מידה. האדם לא צריך לזכור שהוא צריך ללמוד. הוא מרגיש שמשהו חסר לו כשהוא לא לומד. ערנותו תזמין את מרחבי הלימוד להם הוא נדרש.

מברך אני את הדוגמא של היהדות שהעמידה את לימוד התורה במרכז חייה וראתה את הלימוד הזה לא כתהליך שמתמצה כאשר אדם כבר זוכר את כל מה שצריך לזכור, אלא כאורח חיים של דרישה והתקרבות, חלק בלתי נפרד מטיפוח מידת האמונה.  

כל מה שהאדם צריך לזכור, אם אפשר לקרוא לזה בכלל זכירה, זה להיות הוא.

כל מה שהוא צריך לזכור זה לנוע.

ושניהם – להיות הוא ולנוע – הרי הם דבר אחד.

ומנגד, הניסיון לזכור עושה בדיוק הפוך – הוא עוצר.

האדם צריך, אם כן, להתמקד בדבר אחד – בתנועה. זו שמתחדשת כאן ועכשיו בתור חיוניות וערנות. אלה החיים המבקשים להתמסר לתנועה שמתחדשת בתור גישוש-איכות, בתור יצירה, ערנות ורגישות. ואם ידאג לחלק הזה, והלמידה תהיה לאורח חייו, הלמידה כבר תדאג לו. אין צורך לזכור שצריך להתמקד בתנועה – זה יקרה מעצמו ככל שהאדם יעמיק בלימודו, באיכות הזו של הלימוד.     

* * *

וכך יקרה, שעם הזמן, אפילו לא יתעמק בפרט המסוים הזה של השפעת הסוכר על גופו, בכל זאת רגישותו כבר תפעל להרחיק אותו במידה הנכונה מן המתוק.

וגם אם לא, זה יהיה חומר גלם בתהליך למידה שממשיך ומשכלל אותו ללא הרף.

אין סיבה לייאוש.  

* * *

(ומה, האם אין שום תפקיד חיובי לידע, לזכירה?

אולי כחומר גלם בתוך תהליך למידה שעיקרו הוא אחר.

ואולי לעוד משהו – כסטרטר במקום שבו נעצרה התנועה. אבל גם זה כמובן, במידה – אם תמשיך לסובב את המפתח אחרי שהמנוע התחיל לעבוד, אתה מחמיץ את העיקר ומדרדר את מצב בריאותו של רכבך. את הידיעה והזיכרון צריך ללמוד לטפח מחדש כמידה, לרתום אותם לרשות ההגישוש אחר הטוב. ואם בכל זאת אתה מתעקש על הזיכרון – אני מרשה לך זכור רק דבר אחד. תבחר מה זה הדבר הזה. הוא גם יכול להתחלף מפעם לפעם, לא ממש משנה לי. העיקר שיהיה דבר אחד. לא יותר).

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *