1.
העולם נוצר מזיווג של זמן ומקום.
וכך אני מציע להחליף את מושגי האופי, האישיות, תכונות האישיות וכדומה, במושג המקום. משמע, מה שאנחנו אומרים על אדם מסוים למשל, שיש לו אופי כזה וכזה – שהוא חמדן, נדיב, או גם דברים רבים אחרים שאין להם שם מפורש אבל מהווים כעין הצבע או התכונה שאנו נוטים להדביק לו בתור אישיותו – כל זה הוא רק בגדר מקום שהוא נמצא בו ולא דבר הקשור למהותו. הוא לא חמדן, הוא נמצא במקום של חמדנות.
והטעות הנפוצה כאילו לאדם יש אופי מסוים או אישיות מסוימת אותה ניתן להקיף בעזרת רשימה של תכונות מאפיינות, קשורה לכך שאנשים נוטים להיתקע במקומות, ואלה נעשים לזהים עם אישיותם, למרות שמצד עצמם אין להם שום קשר של מהות לאדם. זה רק עוד מקום.
העובדה שאדם מסוים משתקע במקום מסוים לאורך זמן, עדיין לא מתיכה את המקום אל תוך מהותו. עדיין מדובר בשניים שונים – האדם והמקום. וכשם שהוא יכול להיתקע במקום אחד כך הוא יכול גם לזרום הלאה ממנו ולא ידבק בו דבר. זה לא גורלו ולא אישיותו ולא אופיו.
2.
והנוף של המקומות השונים שאדם יכול לעבור דרכם אינו שייך כנראה לאדם זה או אחר, אלא להוויה בכללותה – מעין תת מודע קולקטיבי המתקיים בגדר פוטנציאל עבור כל אדם. החמדנות היא לא מקום של מישהו מסוים, היא פשוט מקום.
ואיפה נמצא המקום הזה?
לא בשמיים ולא בארץ, לא במוח ולא בשפה, ולא באיזה מבנה תרבותי או פיסיקלי, אלא ישירות בהוויה. שזה אומר גם בתוך כל הדברים הללו, אבל גם מעבר, באותו מקום שהוא טרום מקום, ואשר מכיל את כל זרעי המקום שמתוכם אחר כך יצמחו המקומות הממשיים, שבהתייחס אליהם גם לשאלות האיפה יש משמעות. האדם נמצא בתוך החמדנות. ואיפה החמדנות נמצאת? בכללות ההוויה.
3.
שום דבר לא הומצא על ידי האדם, הכול כבר קיים בהוויה, ומה שאמרתי בעבר על בעלי חיים נכון גם בהקשר הזה – שכל התכונות האנושיות אפשר למצוא להם דוגמאות ושורשים גם אצל בעלי החיים, ואת ההבדל ביניהם אי אפשר לשים לרוחב: פה מתחת בעלי החיים ופה מעל בני האדם, אלא רק במידת השותפות של האדם בתכונות מסוימות. ותכונות – אני שב ואומר – הן מקומות. לא החכמה נמצאת באדם, אלא האדם נמצא בתוך החוכמה. והחכמה היא מקום.
וכך אני רואה אצל הילל הקטן שמבטא התנהגויות שאני לא יכול לדמיין שום דרך שהוא הספיק לפתח אותן בעצמו במשך השנתיים שהוא חי, אלא יותר נכון לראות שהם כבר נמצאו לו מוכנים – אולי בצורתם הלא בשלה עדיין – אבל בכל זאת בשלמותם.
וכך אני שב ומנסה לדייק: הכול כבר נמצא, אנחנו רק חוזרים ומגלים אותו. גם הנעלה בתכונות יש לה זרע בכללות ההוויה, ואפשר למצוא את רמזיה מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר.
4.
לא מדויק – כי בצד זה גם הכול הולך ומתפתח, ומקומות חדשים כל הזמן נוצרים.
והאדם לוקח חלק ביצירה הזו, או אם תרצו בניסוח אחר – אלוהים דרך האדם. וכל מקום חדש כזה שנוצר הוא פתח, וגם אם פתח אותו אדם יחיד ברגע של השראה, הנה במעשה זה הוא גם נעשה בגדר מקום פוטנציאלי לכולם – הוא נאסף אל תוך התת-מודע הקולקטיבי ונעשה חלק מן המקומות הזמינים לעולם ומלואו.
5.
ויש שני צירים שמעניין לדבר עליהם בהקשר של מקום. אחד מהם הוא ציר ההתבגרות. הילד, במהלך התבגרותו, עובר באופן טבעי דרך סדרה של מקומות. הוא נסחף הלאה אל הבגרות ובדרך עובר בהם. המקומות הללו, שניתן לזהות כשלבים בהתפתחות, הם בו זמנית גם מקומות שניתן להיות בהם באופן רוחבי. במילים אחרות, המקומות שאדם עובר בהתבגרותו גם נעשים למקומות זמינים בהם הוא יכול לחזור ולבקר בבגרותו. הוא כבר היה שם והוא יכול לחזור לשם. אפשר לדבר לדוגמא על שלב ה"צדק" בהתפתחות האדם אבל אפשר לדבר גם על מקום או קול של "צדק" שנמצא באופן מקבילי אצל כל אדם שעבר דרך שלב זה. משמע, הוא זכה בו בכבוד, והוא יכול להיות כעת לחלק ממסעו.
וצריך אולי להבדיל בין פוטנציאל כללי לבין מה שזמין לו. כל מקום הוא בגדר פוטנציאל כללי, אבל אותם מקומות שכבר עבר בהם (שסחף הבגרות הביאו אליהם, או שנסיבות הביאו אותו אליהם), הופכים למקומות שלו, חלק ממניין הקולות הזמינים לו.
כאשר מתבוננים בהתפתחות של ילד אפשר ברגע מסוים לזהות בו אופי מסוים ובטעות לחשוב שזה אופיו. אבל באמת זה רק מקום שהוא עובר דרכו, וימשיך הלאה מכאן למקומות אחרים. וקורה שסביבה של אנשים שממהרת לתייג את השלב שהוא עובר בו כחלק מאופיו, תוקעת אותו אל תוך המקום הזה. וכל תהליך ההיתקעות הוא נושא בפני עצמו עליו ארחיב בהמשך.
6.
כל המקומות הם שלנו באופן פוטנציאלי, למרות שיש רק מספר מוגבל של מקומות שהם ממש זמינים לנו בחיי היומיום, אבל במצבים קיצוניים אפשר יהיה לראות את הנדידה גם למקומות אחרים, חריגים, יוצאי דופן.
מה שעושה מקום לזמין, הוא היכולת שלנו לשהות בו, ולהתנהל בתוכו, ובמובן מסוים להיתקע בו (אבל רק במובן מסוים, ועל כך עוד בהמשך). בניסוח אחר אפשר לומר שאנחנו עוברים דרך הרבה מקומות אבל רק מעט מהם נעשים למקומות של ממש עבורנו, ואנחנו מזהים אותם ככאלה. ואותם מקומות שנתקענו בהם בעבר הם אלה שיעשו זמינים יותר בעתיד. הדרך אליהם כבר נפתחה בשבילנו. אנחנו כבר יודעים מה הפירוש של להימצא בתוכם. אם נקלע לשם במקרה (אם סחף החיים ייקח אותנו לשם), נוכל לזהות שכבר היינו שם, המקום יראה לנו מוכר, ונוכל להישאר שם לזמן מה כהד לתחושת המוכרות וכביטוי לזיהוי שלנו את המרחב כמקום.
כולנו עוברים למשל דרך מקומות פסיכוטיים, משוגעים, נבואיים, נדיבים, קמצניים, אלימים וכן הלאה. אבל אנחנו לא נתקעים שם. אנחנו אפילו לא נדע שעברנו דרכם, לא נחוש בהם בכלל כמקומות.
ויחד עם זאת – שום דבר אנושי אינו זר לי. ואם באותו רגע שחלפתי על פני אותו מקום קרה איזה אירוע דרמטי – מישהו צילם אותי באותו רגע, ייתכן שזה יעשה למקום של ממש בשבילי, מקום שאני יכול להיתקע בו, ושבעתיד יעשה גם זמין בשבילי.
7.
וצריך להבדיל. כי אפשר לשהות במקום בשני הלכי רוח שונים. או כהיתקעות – משמע כסוג של מלכודת, או כחקירה, משמע, כסוג של חירות. ולכאורה מה כבר ההבדל הרי מקום הוא מקום, ובאותו רגע נתון זה המקום שהאדם נמצא בו. ובכל זאת זהו הבדל גדול מאוד וחשוב מאוד.
וההיתקעות היא הדבר שקוראים לו גורל.
והחקירה היא הדבר שקוראים לו ייעוד.
ואפשר לדמיין למשל שאדם נתקע באיזה תפקיד בחיים (למשל תפקיד אימהי), ואפשר מנגד לדמיין אדם שמשחק את התפקיד הזה לצורך הצגה בתיאטרון. ובשני המקרים ההימצאות במקום פותחת מגוון של תחושות, מחשבות, הרגשות וכן הלאה, אבל בכל זאת, מכיוון שבמקרה האחד זה כביכול נכפה על האדם, ובמקרה השני הוא בחר במשחק הזה, יש הבדל גדול.
אבל ברמה אחרת אין הבדל. כי גם מה שהאדם כביכול נתקע בו והוא מזהה בו או אופיו ואישיותו, באמת לא שייך אליו באופן מהותי, וגם זה משחק שכאשר ייזכר בחירותו יוכל לנוע ממנו הלאה.
וכאשר אדם שוהה במקום מתוך חירותו – שם מתבצעת החקירה – והוא המקום שנאמר עליו שאדם בוחר בו בחשק.
וכל מקום שבו אדם תקוע, והוא מוצא דרך לבחור בו בחשק, שוב אינו בגדר גורל – הוא הופך לייעוד, ומיד אפשר להמשיך ללכת ממנו הלאה. וכל זה הוא שעשוע אדיר.
8.
ואחת הסיבות השכיחות ביותר לכך שאנחנו נתקעים במקום, קשורה להתנגדות למציאות. באופן טבעי התנועה קיימת, היא סוחפת אותנו ממקום למקום. אם לא מפריעים היא עתידה לקחת אותנו למקום חדש. אבל כשמתחילים להתנגד לתנועה, ולא משנה מאיזו סיבה, מתחילה להיווצר אותה תנועה מעגלית, מערבבת, מערבלת, שלא מאפשרת לנו להמשיך הלאה והיא מה שאני מכנה היתקעות במקום. את תנועת הסחף הזו הממלאת את חיינו כיניתי בעבר ובהקשרים אחרים "סחף הבגרות" אבל נדמה לי שנכון גם לדבר על תנועה בכלל שנמצאת שם כל הזמן, וסחף הבגרות הוא יותר מגמה מאשר תנועה.
כלומר, החיים הם תנועה, ובפרטים הקטנים אין לה כיוון מסוים אלא רק הלאה מכאן. אבל במבט כולל יותר רואים מגמה – היא סחף הבגרות.
זה עוזר גם להבין את ההבדל בין היתקעות לחקירה, ומסביר מדוע ברגע שאנחנו נתקעים במקום, ולומדים לבחור בו בחשק, מיד נעלמת ההתנגדות והתנועה סוחפת אותנו למקום חדש. כך שבמובן מסוים, על מנת להשתחרר ממשהו צריך לבחור בו – והוא עניין החקירה.
חקירה – משמע, לבחור בו. חקירה, משמע למקד את תשומת הלב, ולאפשר לאותה תנועתיות סוחפת לגעת במה שאנו שמים לב אליו. או במילים אחרות, כל חסימה שאנו מפנים אליה תשומת לב חיובית, מתמוססת אל תוך התנועה הלאה מכאן. ועוד בניסוח אחר: כל מקום תקוע שאנחנו יודעים לקרוא בשמו הנכון פותח לפנינו את שעריו אל המקום הבא.
וכך נכון לסכם: כל מקום שהילד עובר דרכו במהלך התבגרותו נעשה לו זמין והוא בבחינת:
עוד מלכודת מצד הגורל,
או עוד כלי וזכייה מצד החירות והייעוד.
9.
וגם חשוב לראות מאיזה זווית נכנסים למקום. לא רק איזה מקום אלא מה תנופת הכניסה. זה אומר הרבה גם לגבי השהות במקום המסוים הזה, וגם לגבי ההמשך (וידוע שמקום נראה ומרגיש אחרת כשמגיעים אליו מכיוונים שונים – דרך הלוך, אינה דומה לדרך חזור).
ויש זוויות כניסה שמעודדות היתקעות, ויש אחרות שמעודדות המשך תנועה.
ויש זוויות כניסה שמעודדות תנועה למקומות מסוימים אחריהם, ויש למקומות אחרים.
ואפשר גם לחשוב על כך שכל מקום שאנו נמצאים בו יש לו פוטנציאל להוביל אותנו למקומות מסוימים ולא אחרים. וכך הרבה פעמים אנחנו נעים דרך מחרוזת של מקומות מוכרים, כשכל מקום שאנחנו נמצאים בו מוביל אותנו לבא אחריו.
ויש אנשים שמרחיקים לנדוד למחוזות רחוקים, ויש כאלה שנעים פחות או יותר בסביבה מוכרת של מקומות בהם הם שבים ועוברים, במסלול החוזר על עצמו.
10.
ומה, האם אין חותם אישי ייחודי מעבר למקום? האם כל האדם אינו אלא המקום בו הוא נמצא (שהוא לכשעצמו לא אישי שהרי אמרתי שהמקום נמצא בכוליות ההוויה). האם אין אני?
יש, אבל הוא כולו קשור לזמן, לריקוד, לתנועה בין המקומות, לחירות. וזה פלא.
ואם אני לא המקום שאני נמצא בו אז מי אני בכלל?
אני התנועה, השירה, החירות – המספר, החוקר.
והזמן זקוק למקום והמקום זקוק לזמן. (אני בגדר זמן זקוק לסיפור, למקום).
והזמן הוא חירות, והמקום הוא קשירה, והאדם נמצא בצומת זמן-מקום.
אפשר גם להגיד שהאדם הוא אוסף כל המקומות (הקולות) שאסף בימי חייו. אבל כאמור המקומות הללו נמצאים בהוויה, לא בתוכו. ויחד עם זאת האופן המיוחד שהוא חורז אותם, הזמינות המיוחדת שלהם עבורו, ובקיצור אותו ניגון שהוא מעיין חירותו – זה מי שהוא. זה קשור מצד אחד להיסטוריה שלו, אבל גם לנקודת הייחוד שלו – למי שהוא בתור הפרעה בזמן ובמרחב. אפשר להגיד שהאדם הוא ההפרעה שהזמן מפריע למרחב ויוצר בו מקום – מוליד את הכאן והעכשיו. וכוחו של האדם להוליד את הכאן והעכשיו הוא מי שהוא. משמע, האדם הוא מי שיש לו פוטנציאל ליצור מקום חדש – שהוא עוד היבט בחקירה.
11.
והאדם הוא בודד במהותו, ואינו יכול להתקשר אלא דרך מקום.
ויש בזה לכאורה שקר, כי המקום זה לא הוא, ובכל זאת דרך המקום גם מקבל הזמן את ביטויו. ומהבלתי אפשרי יוצא אפשרי. נפתח החרך ונשמות נפגשות.
וכל אדם יש לו מקומות שבהם הוא מבקר באופן יותר קבוע ואחרים שמאוד נדירים אצלו. ויש מקומות שבהם הוא מגלה חידושים, בשבילו ובשביל עולם ומלואו. אלה החרכים החדשים של מפגש ואי-בדידות. אבל ראוי לראות שמקום השייכות (בית) הוא לא המקום המסוים (שיש מקומות שהם כביכול בית ואחרים לא) אלא עצם המפגש שמתאפשר בכל מקום שבוחרים בו בחשק. (כלומר, שמתאפשרת בו מחדש התנועה הלאה מכאן, שהיא גם הרגע של ההתעוררות, וההיזכרות בחירות – ורגע זה שעוזבים מקום ביחד – מתוך זיווג הפגישה, היא גם המשמעות של מפגש נוכח).
12.
כאמור, אפשר לפרש מקום גם בתור דמות בסיפור. כי כל מקום יש לו איכות כפולה זו של מרכז ושוליים, דמות ורקע, תפקיד והקשר.
ומקום תקוע הוא מקום שבו היחס בין מרכז לשוליים הוא דיכוטומי (שחור לבן). ומקום זורם של חירות הוא מקום שהיחס בין המרכז לשוליים הוא משלים ותומך (זו הפרדה מברכת ולא הפרדה מנכרת).
ותחת פרשנות זו – להיתקע במקום זה להיתקע בסיפור. רק שצריך להגיד שהכול הוא סיפורים. וההבדל בין החוקר לבין מי שנתקע, הוא באותה עליזות של מספר.
13.
מקום הוא גם אינטראקציה – שיחה. זה יכול להיות שיחות שונות שאדם מנהל עם עצמו או סביבתו.
העולם הוא נוף-שיחי.
ובכלל עצם הכניסה למקום הוא לא היתקעות. רק התגובה שאדם מתפתה לה היא תחילת ההיתקעות. אדם יכול לחלוף דרך מצבים קיצוניים ביותר אפילו בלי להבחין בכך – כל נשמתו התפרקה ונבנתה מחדש, והכול זרם והוא לא שם לב, הוא המשיך הלאה. הוא עבר ישר דרך במת הריקודים ולא נסחף אל תוך הריקוד כיוון שלא פנה/התפנה להשיב. זו הנטייה שלנו להגיב שסוחפת אותנו לתנועה מעגלית, ומאפשר היתקעות.
או חקירה.
כך שיש שיח של היתקעות ויש שיח של חירות, ומתוך ההיתקעות (הליכה לאיבוד) צומחת החירות (החזרה הביתה).
14.
ומדוע אנחנו נתקעים במקומות (ושוכחים את חירותנו)?
הבודהיסטים מרבים לדבר על היקשרות והזדהות – עניינים של בורות. כביכול האדם נאחז במקום. אבל לי נדמה שיותר משהאדם נאחז במקום המקום נאחז באדם והוא עניין ההבדל בין היתקעות לחקירה.
אני חושב על מספר גורמים שבשלהם אנשים נתקעים במקום:
– זווית הכניסה למקום
– השפה
– אנשים אחרים וקהילה סגורה
– התנגדות למציאות (ולתנועה) החשש להתבגר
– הרגלים, סיפורים.
– הוויה הישרדותי – לא מספיק נותנים יד לדמיון, לשירה, לרז. וכל אלה הם שם אחר לאותה תנועה המפכה בנו.
– מקום הפיסי בו אנו שרויים, החברה
– נסיבות חיים
– מנגנונים של מנגנונים.
תראו למשל איך ילד יכול להיתקע למקום של הילד הרע. כל כך הרבה גורמים יכולים להיות קשורים לכך.
15.
ואולי כל מקום אינו אלא תוצר של מערבולת שנוצרה בקדמת הזמנים, וגם זה לטובה אם יודעים כיצד להמשיך ממנה הלאה.
כך שיש מובן שבו עצם ההיתקעות במקום (גורל) היא שעושה את המקום למקום, אולי הוא לא היה מקום אלמלא המערבולת. אולי הוא לא היה קיים בגדר מקום בכללות הוויה אלמלא היה מישהו שנתקע בו אי פעם. (כלומר אם רוצים אפשר לומר שמקום הוא בעצם מערבולת). אבל מנגד אם האדם רק נשאר תקוע במקום הוא מאבד את חיותו. והאתגר הגדול הוא להפוך גורל לייעוד. משמע, לנוע מתוך חסימה. למצוא מחדש את החירות בתוך המקום – שבשביל זה נוצר המקום – כדי שיהיה אפשר ללכת הלאה.
ואומנות החיים אם כן לא יכולה להיותה אומנות של אי-ההיתקעות, או של הקפיצה מעל המקומות, אלא האומנות של ההתעוררות, וכל פעם מחדש להתעורר. משמע, היכולת להיכנס למקום ולצאת ממנו – לזרום מתוך חסימה. כי בלי להיכנס למקום אולי לא היה עולם.
16.
ושיחה היא מקום (מערבולת), אבל היא גם תנועה ויכולה גם להיות תנועה למקום חדש – הוא מה שקראתי לו שיח חירות (או שיח פורה).
וכשהיא שיחה שנשארת במקום זה דבר אחד (תקשורת קושרת), וכשהיא לוקחת למקום חדש זה דבר אחר (תקשורת משחררת).
17.
אבל האם השחרור הוא מקום? האם תחושת החירות, ההיזכרות, גם היא מקום?
לצורך העניין אפשר להגיד שכן. זהו המקום שבאמצע, המקום של הלבה, הטרום סיפורי. כאן אני אוגר כוח, נזכר במי שאני, חוזר למעיין. כאן אני שוב לבד.
ומדוע שלא אשאר כאן? מואר?
וכל העניין הוא ההתעוררות – המעבר ממקום למקום, אותה זרימה של היזכרות, אותה שיחה של ברכה, אותה הליכה לאיבוד וחזרה הביתה.
18.
רק שהבית הוא לא מקום זה או אחר, אלא הפוטנציאל שכל מקום שאני עובר דרכו יהווה בשבילי תנופה ולא היתקעות, חקירה ולא התיישבות.
ואולי הכול מתקיים ברצף ואין להבחין בכלל בין מקום אחד למשנהו, כמו הנוף הפיסי. אבל יש מקומות שאנחנו כבני אדם נוטים להתיישב בהם. ואם אנחנו מתיישבים בהם כי שם נוצרת מערבולת, או שם נוצרת מערבולת כי אנחנו מתיישבים בהם, אולי זה כבר לא משנה. העובדה היא שכמו הכוכבים הממלאים את החלל הבין כוכבי, וניצבים במקומות ובמסלולים מסוימים ולא אחרים, כך גם יש אזורים מסוימים במרחב ההוויה שהם מקומות עבור האדם.
וכל מקום שאנו מבקשים לנוח בו, אחרי זמן מה בועט אותנו החוצה, כי הבית הוא לא מקום מסוים, אלא מקום האמצע שהוא מקום-לא-מקום, שיש בו לבד מבורך, אבל מיד לכך גם רצון לפגוש ולפרות, ולזווג מקום חדש של מפגש, ולהתעורר מחדש. הוא עניין החקירה.