הממברנה – אותו קרום חי העוטף למשל את התא הביולוגי – היא אחת מתופעות החיים הבסיסיות ביותר, ואנו רואים אותה חוזרת ומופיעה בהקשרים שונים וברמות שונות, גם פיזיולוגיות אבל גם מופשטות יותר.
למשל כל אדם נושא עמו סוג של קרום בלתי נראה העוטף את נקודת מבט עולמו. באותו אופן כאשר שני אנשים נפגשים מיד נוצר מעין קרום העוטף את שיחתם ומבדיל אותה מסביבתם שיכולה להיות לפעמים מאוד רועשת.
למעשה תופעת הקרום מתגלית כבר בטיפת מים: התארגנות מיוחדת של המולקולות בשטח הפנים של הטיפה (בתווך בין המים לאוויר) יוצרות מתח פנים השומר על הטיפה כטיפה.
את המושג "אומוולט" (umwelt) טבע האתולוג יאקוב וון אוקסל בתחילת המאה ה-20 ככינוי לאותה "בועה" חושית שנתון בה כל יצור חי ומכוננת את העולם שלו. הוא חי לא בתוך עולם פיסיקלי אלא בתוך האומוולט וזה שונה מיצור חי אחד לשני. האומוולט הוא הסביבה רווית המשמעות המכילה את האופן בו היצור החי מתקשר עם סביבתו. והנה, גם סביבה זו עטופה בסוג של קרום המבדיל אותה ומכונן אותה.
יאקוב פון איקסקול כתב:
"אנו יכולים…לצייר את כל בעלי החיים שמסביבנו, יהיו אשר יהיו- חיפושויות, פרפרים, זבובים, שפריריות- המאכלסים את האחו, כאילו הם כלואים בתוך בועות סבון, התוחמות את מרחב הראיה שלהם ומכילות בתוכן את כל מה שהם מסוגלים לראות…הצפרים המעופפות, הסנאים המקפצים מענף לענף, או הפרות הלוחכות עשב בכר הדשא – כולם נשארים תמיד מוקפים בבועות סבון המגדירות את המרחבים שלהם. רק כאשר נתפוס היטב עובדה זו, נכיר אל נכון גם את בועת הסבון שבתוכה אנו עצמנו כלואים…"
זהו, אם כן, תפקידה של הממברנה: היא יוצרת חוצץ בין פנים לחוץ, אבל חוצץ מיוחד, ששונה מן ההפרדות שאנו מכירים בעולם המכאני-סיבתי. זהו חוצץ בררני אשר מאפשר הכנסה של חומרים מסוימים פנימה ומונע כניסתם של אחרים. ואותו דבר בכיוון השני – מונע בריחתם של חומרים מסוימים ומאפשר יציאתם של אחרים.
ויחד עם זאת לשילוב של ארבעת פעולות אלה יש חוכמה מלכדת הרבה יותר עמוקה ממה שמשתמע מן התיאור המכאני שלהם. למעשה במובן עמוק, זה מה שמגדיר את היצור החי וקובע את עצמיותו.
והנה, על אף היותה אחת מאבני היסוד של החיים, לא פעם אנחנו מחמיצים את הופעתה – כשאנו רואים אותה היא נדמית לנו כאותה שקית המחזיקה את החומרים יחדיו, ובמקומות יותר מופשטים בהם היא מופיעה, היא נעשית לנו שקופה לחלוטין ואיננו מבחינים בחיוניות תפקודה. וכך היא נדמית לנו או כמחיצה אטומה – כניתוק או כלא קיימת מלכתחילה. ואיננו עומדים על איכותה המיוחדת כהפרדה חיה.
אחד המקומות בהם היא מתפקדת באופן שקוף הוא בתהליך יצירת המשמעות ובהפרדה בין דמות ורקע. הפרדה זו לא רק חוצצת בין הדמות לרקע כשתי תופעות שונות, אלא למעשה בהפרדה הסלקטיבית מחברת אותם ביחד ובכלל מאפשרת את קיומם ההדדי. בניסוח אחר, הממברנה היא עדשת המיקוד המאפשרת הן את המוקד והן את הרקע.
בתפקידה כממקדת היא מאפשרת מרכז. כהפרדה חיה היא יוצרת מציאות פרויקטיבית שגבולותיה נמשכים אל האינסוף, בשונה ממחיצה אטומה שגבולותיה (גבולות של שחור לבן) גם מגדירים את מקום סיומה. הממברנה כממקדת יוצרת הדהוד בין הפנים לחוץ באופן לא מנתק, אלא המשכי.
בהקשר של תקשורת משחררת היא מוזכרת במספר היבטים:
- בתור הממברנה העוטפת שיחה של שניים.
- בתור ממברנה העוטפת את המרחב הדיאלוגי-אמוני (ממברנה מפרידה מן [[הפלא] ומתוך כך מחברת אליו, להבדיל ממברנה מנתקת האופיינית למרחב ההישרודתי).
- ובהקשר האחרון בהבחנה בין [[ניתוק]] ל[[פרידה]] כתנועות נפש שונות.
- כהארה בהתייחס לתהליך יצירת המשמעות: לאופן שבו ההיקף ומה שנובט בפנים הם חלק מדבר אחד (אלוהים המקיף ואלוהים שבפנים).
- כהתייחסות למסגרות חיות – פרקטיקות התומכות ביצירת ממברנה מברכת.
לקריאה נוספת:
[[לב הת"ם]]
מספר מילים על היחס בין דמות ורקע