כל תופעת חיים עטופה בממברנה – קרום המפריד בינה לבין סביבתה. הממברנה מפרידה לא מנתקת, וזה אומר שהקרום לעולם אינו אטום לחלוטין – הוא בררני. יש חומרים שהוא מאפשר להם להיכנס, ויש כאלה שהוא דוחה. ומנגד יש חומרים שהוא מונע מהם לצאת, ויש אחרים שהוא מוציא.
לצורך העניין אפשר לתאר את הממברנה כקו מקווקוו כאשר הקווים מיצגים את ההיבטים האוטמים של הממברנה, והחללים בין הקווים מיצגים את ההיבט הפתוח. הנה כך:
אפשר לתאר שני מצבי קיצון.
אחד יראה כך:
והשני יראה כך:
בכל מקרה כל עוד מדובר על תופעת חיים. לעולם אין אטימות מוחלטת או פתיחות מוחלטת. אנחנו מדברים על מצבי קיצון בתוך החיים. וגם כשאנו נוקטים במילה "סגור" או "פתוח" אנו מתכוונים בגבולות החיים שזה אומר כאמור: סגור אבל לא לגמרי, פתוח אבל לא לחלוטין.
(ובסוגרים יש להזכיר אחד התפקידים החשובים של הממברנה היא למקד)
המצב הסגור-אטום:
מתאפיין בתחושת בדידות, אובדן משמעות, הישרדותיות, חנק. אותו היבט של חסימה של דברים מבחוץ גם מנתק את האדם ממקור חיוניותו הזנתו ופרנסתו. מה שהוא לא מצליח להוציא החוצה, מנגד גורם להרעלתו הפנימית. מה שהוא רואה מן העולם בחוץ הרי זה בעיקר את ההשתקפות שלו באותם קירות אטומים.
המצב הפתוח-פרוץ:
מצב של אובדן מרכז, אובדן תחושת זהות, התערבבות.
בשני המצבים האלה יש קושי להתמקד שהרי המיקוד הוא עניין של לא יותר מדי לא פחות מדי. וממילא יש גם קושי לייצר תנועה ותנופת משמעות.
בדרך כלל, גודל החרכים הוא עניין דינמי שמשתנה מרגע לרגע ומתאים את עצמו לתנופת המשמעות ועוצמת החיוניות של התופעה. תמיד, בכל מקרה, גם המקובע ביותר יש דרגה מסוימת של גמישות. החרכים נושמים נפתחים קצת נסגרים קצת. (ולעובדה זו תהיה חשיבות רבה כשנרצה לדבר על תהליך של ריפוי).
כאשר יש תנופת של משמעות, וכתוצאה מכך גם מיקוד, הרי שהחרכים יכולים להיות גדולים יותר, פתוחים יותר. ומנגד, כאשר אין מרכז ברור, אין תנופה של משמעות, החרכים צריכים להיות סגורים יותר. ואכן כאשר יש לנו עניין בדבר נפתחים האישונים שלנו.
המצב ההרמוני שבו מצב הפתיחות של הממברנה מלווה באופן מתואם את תנועת המשמעות, ובאופן תיאורטי מאפשר מקסימום של חיוניות. נקרא – פתיחות-לא-פרוצה-להוויה.
