תקשורת משחררת ותגובתיות

זו דוגמא שכבר השתמשתי בה בעבר והיא ממחישה לי דבר, ומהווה בפשטותה דוגמא טובה להרבה מקרים דומים ופחות ברורים: ילד שאוחז בידי אביו בשעה שהם הולכים בלילה ברחוב ואומר לאביו שהוא בכלל לא מפחד. אנחנו שמקשיבים לו מבינים טוב מאוד שהוא דווקא כן מפחד. ויחד עם זאת דיבורו אינו שקר – הוא מבטא את הדבר שהוא עסוק בו – הוא עסוק בלא לפחד. זה התוכן הדומיננטי שכובש את תשומת לבו – העשייה שהוא עסוק בה. והמילים הללו שהוא אומר הן רק עוד נדבך בפעולה הזו של "לא לפחד". הן לא תאור של הרגשתו הראשונית, אלא של התגובה שהוא מגויס אליה – "אני לא מפחד". מבחינתו אין זה בכלל שקר, אלא האמת הגמורה, אפילו יותר מכך: האמת בהתגשמותה המעשית – אני לא מפחד. 

כאמור, זו דוגמא ממחישה להרבה מקרים אחרים בהם אנו מבלבלים בין התוכן של התגובה, לבין המציאות בפועל. סוג של בלבול זה הוא גם המנוע הטיפוסי של תקשורת קושרת.

למשל: לאדם אין דעות טובות על עצמו ואז הוא פועל. אולי כל מה שהוא פועל, ודוחף, ומתפקד נובע מן הצורך להגיד להכחיש, ליצר מצב של "יש דעות טובות על עצמו". אם ישאלו אותו הוא יגיד שיש לו דווקא דעות טובות על עצמו. הוא יוכל למנות אותן באדיקות ולהתעקש על כך. אבל כל זה לא משנה לגבי המהות הפנימית. אדרבא, דווקא פעולה זו של הוכחה עצמית מפרנסת את הדעות הלא טובות שממשיכות לרחוש מתחת. דווקא העיסוק הזה בתגובה חוסם את המפגש עם ההרגשה ומונע מתוך כך את ההתפתחות של ההרגשה והפתרון שיכול לבוא רק מתוכה.

זה מבלבל כי נראה שהפעולה המהנדסת הזו, השוקדת על עשייה, היא הדבר שאמור לתקן את המצב. זה ההיגיון הרגיל של התגובה שלנו: יש לי דעות לא טובות, אני אתקן על ידי ייצורן של דעות טובות. ואכן אותו אדם נמצא בתוך התגובה הזו שנדמית כל הזמן כפיתרון של המצוקה. וזה בלבול עקרוני גדול מאוד, שאינו יודע להבחין בין המציאות לבין התגובה עליה.

התגובה – מה שאנחנו עושים – נדמית לנו לא רק כתשובה, כתיקון, כפתרון למציאות, אלא בהיותה תוכן בפני עצמו, היא כובשת את מלוא תשומת הלב והופכת לפנטזיה שבתוכה אנו חיים. בדיוק כמו הילד שאומר שהוא לא מפחד. אנו חיים את המטרה, את היעד, את הדבר שאותו אנו מבקשים להגשים, בעוד שלמטה המציאות ממשיכה להיות הפשטות של אי-אהבה עצמית. ויש משהו מאוד פשוט ואחר שאפשר לעשות במקום להגיב (לדחוף, להנדס) – להקשיב.

שזה שייך לעולם ההבעה – להיות עם מה שיש. לא ליצור תוכן חדש, פתרון, תגובה, תיקון "אחריות", המסיטים את תשומת הלב ממה שיש, אלא לפגוש. וזו תנועה מסוג חדש לגמרי, לא רגילה בשביל רובנו. רובנו בעיקר מגיבים וחווים את המציאות כתגובה זו.

ולכאורה התגובתיות היא הצד האקטיבי שלנו, אבל למעשה זו הדרך שבה אנו נעשים קורבנות פסיביים של המציאות. ואילו ההקשבה, שלכאורה היא פסיבית, היא בעצם ערנות גדולה ואקטיבית. היא מבטאת את ההתייצבות של האני שנזכר בחירותו.

ומעניין לראות שהתגובה הטיפוסית והאופיינית ביותר למציאות היא – התנגדות.

העניין הזה של התגובה שלנו למציאות – והבלבול שאנו מבלבלים כאן בין מה שאנו מגיבים למה שיש – הוא בעל עוצמה אדירה והשפעה עצומה. רק בתור דוגמא, נעמי מתרגלת עכשיו גישה ללידה ללא כאב. ומרכז העניין בגישה הזו היא ללמוד להסיט את תשומת הלב מן התגובה שלנו למציאות אל הדבר עצמו שקורה ולהיות אתו לגמרי. כי הכאב רובו בא מן ההתנגדות. התגובה כמובן מוזנת על ידי ה"עשייה" שהיא פחד, הצורך לשלוט שהוא פחד, חוסר בטחון שהוא פחד. והשחרור של התגובה בגישה הזו נעשה על ידי סוג של מדיטציה – מעסיקים את המוח הדואג בדבר מה שיעזור לו ללוות את מה שיש ולא להגיב למה שיש.

ואני מזכיר בהזדמנות זו גם את ההבחנה הזו בין תגובה לתשובה. וטוען שהמעבר מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת הוא המעבר מאופן של תגובה לאופן של תשובה. לו רק היינו מסוגלים להשהות את התגובה שלנו למציאות ולדבר אמת במובן הזה שאיננו מתבלבלים בין מה שהיא המציאות לבין מה שאנחנו רוצים שתהיה, כי אז גם לא הייתה לתקשורת הקושרת אחיזה בנפשנו.

והגילוי הגדול של התקשורת המשחררת לפיכך הוא ההבנה שלא חייבים להגיב.

אנו נלכדים אל תוך התקשורת הקושרת מתוך התגובתיות שלנו.

והתגובתיות שלנו, בתורה, נולדת מתוך כל מני דברים. העניין הוא שברמת המנגנון זה לגמרי לא משנה מה הם המניעים הללו (חוסר אהבה עצמית, חוסר בטחון, אין מקום וכן הלאה) מכיוון שהוא פועל גם ללא מניעים בכלל – ברמת השטח, מתוך התקשורת. וזה נכון שאפשר לנסות לרפא את המניעים, אבל אפשר גם הפוך – להתאמן באי-תגובה, וזה יעשה את כל העבודה. כמובן, חשוב מאוד לראות שלא מדובר רק בתגובה חיצונית אלא בעיקר בתגובה פנימית. ואם אדם למשל עסוק בלדכא את התגובתיות שלו – זו תגובה. ואשר על כן להתאמן באי-תגובה, פירושו מניה וביה להתאמן בתשובה. וזו אומנות הרבה יותר מעמיקה ממה שאפשר להתרשם מן הכותרת של "אי-תגובה". לא מדובר בדיכוי של רגשות, אלא בפריקתו של מנגנון ההילכדות. התגובתיות היא זריזה מאין כמוה, עוד לא הצלחנו להרגיש קמצוץ של משהו וכבר התגובה קמה ומאכלסת את כל עולמנו הנפשי, ושוב איננו מכירים בכך שהייתה איזו מציאות שקדמה לה. לעבור לאופן של תשובה, זה לא רק עניין מכאני, זה לפנות מקום, זה להתייחס מראש למציאות באופן שמאפשר פגישה.    

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *