אקטיביות לא סיבתית

היחס הדיאלוגי שונה מן היחס הדיאלקטי. בין היתר הבדל זה בא לידי ביטוי באופן שבו אדם תופס את השפעתו על העולם: בשעה שהוא מכונן יחס דיאלקטי אל העולם הוא מבין את אופי השפעה זו בעיקר כסיבתי, וסיבתיות זו הופכת להיות לתמצית מהותו – הוא הנו הסיבה, והמציאות הנה התוצאה. הוא הנו הגורם, האשם, האחראי, בעל הרצון, המהנדס, הצר את המציאות אשר מקבלת את השפעתו (או מתנגדת לה).

לא כן בשעה שהוא מכונן יחס דיאלוגי עם העולם.

אנחנו, שנטועים בתפיסת העולם הסיבתית-דיאלקטית, רואים לפנינו רק שתי אפשרויות: או שהאדם פעיל לדחוף ולעצב, ואז הוא בצד של המשפיע, או שהוא פסיבי לקלוט, ואז הוא בצד של המושפע. ואם אדם רוצה להשפיע, משמע, להגשים רצון, לחולל שינוי, לבטא חירות, עליו לפעול באופן דוחף, מעצב, סיבתי. ואיך אחרת?

בהמשלה אלה שני סוגים של כלים. מצד אחד מפתח הברגים האקטיבי לפעול, ומצד שני הקערה, הפסיבית להכיל. רוצה אדם להשפיע, לתקן, לעשות טוב – עליו לפעול כמו מפתח ברגים, כתנועה של דחיפה ועיצוב. ואם יעדיף להיות קערה, כתנועה של הכלה, ממילא הוא גוזר על עצמו קבלת עול פסיבית, אחרים כבר יתקנו וישנו את העולם על פי רצונם ודפוסי מחשבתם.

אבל היחס הדיאלוגי מגלה לנו משהו אחר, שחוצה את ההבחנה הקלאסית הזו בין גורם לנגרם, בין סיבה לתוצאה, בין אקטיבי-דוחף לפסיבי-מקבל. הוא חושף בפנינו איכות אחרת של פעולה בעולם, פעולה שאינה סיבתית, ובהמשלה דומה היא לאקטיביות של הקערה. ואין הכוונה כאן שהקערה מעצם נכונותה לקבל משפיעה על העולם השפעה עקיפה, אלא על פעולה ישירה של האדם על המציאות, אבל פעולה שאיכותה היא לא סיבתית-דוחפת. אם אפשר לומר כך "מגעית-מברכת". מין פעולה שנוגעת רך, שמניעה שינוי שמהותו הוא הפריה הדדית, מחוללת אלכימיה מוזרה שבה הרגע הבא אינו התוצאה של הרגע הקודם אלא הבן שלו. אם תרצו, אפשר לקרוא לפעולה הזו פעולה של הולדה. הקשר המחבר שני האירועים הוא לא זה הקווי-מתוח, אלא המעגלי משוחרר. אין האחד מחייב את השני, אלא מברך אותו. והצמיחה תמיד היא מלמטה, מאדמת המציאות. לא מדובר כאן בגירוי-תגובה שאנו מכירים מעולם הפיסיקה, אלא בשאלה-תשובה שאנו מכירים מעולם השיחה האנושי. 

הסיבתיות פועלת במסגרת תודעה אחת. כל חוקי העולם נתפסים כאן כפועלים בתוך מרחב אחד שבו ניתן להזיז מכאן לכאן באופן קוהרנטי והדוק. אבל הסיבתיות הזו לא יכולה לחצות את התהום שיש בין שתי תודעות בעת מפגשן. כאן מתרחש פלא הנוכחות, המצמיח את הזמן והיצירתיות.

הבדל זה בין שני סוגי היחס גם מבדיל בין ה"עצמי", לבין ה"אני".

העצמי הוא סיבתי, תגובתי.

האני הוא מגעי, תשובתי.

אכן, הנוכחות היא דיאלוגית, השפעתה היא השפעה מברכת. הקיום-ההישרדותי הוא דיאלקטי, השפעתו מצווה.  

אבל מה זה אומר – קערה אקטיבית?

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *