להיות לומד

במושג "להיות לומד" הכוונה להצביע על מעמד נפשי-מוסרי, סוג של התייצבות בעולם. איכות של הימצאות, הקשורה הן לזהות העצמית, הן לייעוד, והן, כתוצאה מכך, לאקלים הנפשי ולאיכות המפגש של האדם עם העולם.

הלמידה היא קסם שלא תמיד עומדים על עומקו. היא כל כך שזורה בחיינו האנושיים עד שאיננו מבחינים עד כמה היא מלווה אותנו על כל צעד ושעל, ומנגד, עד כמה היא חורגת מן ההסברים המקובלים. כמובן, לא מדובר בלמידה במובנה העיוני בהכרח, או בפרקטיקה התרבותית המתרחשת בין כתלי מוסדות מסוימים, אלא בהתרחשות החיה, ובתנופה היוצרת שלה – זו שסוחפת אותנו איתה, משנה אותנו, מבשילה את הבנתנו, משכללת את שיחנו, בונה את בגרותנו, ומביאה אותנו למחוזות חדשים.

במובן הזה אי אפשר שלא להיות לומד. להיות אדם פירושו להיות לומד.

אבל,

ישנו מערך אמונות שיכול לפרש את ההתרחשות הזו מן הצד הסביל שלה, כעין חוסר ברירה. ויש אחרת הרואה בשינוי המתמיד הזה חלק מייעוד חייה. במקרה השני בו ישנה הכרעה והכרה וקבלה מרצון, אנחנו מדברים על "להיות לומד" – שהוא הסכמה, התייצבות, תפיסת עולם.

אחד הדברים שמאפיין אותה הוא ההיגמלות מן ה"טוב ביותר" (שהוא צורה של מבני הסתדרות ) לטובת הטוב יותר – הליכה של שייכות הולכת ומעמיקה, של התנחלות במציאות.  

כל מעשה יכול להוביל אותנו אל הבלתי ידוע. אם כבר מלכתחילה תסלק את מה שנדמה שהוא מוטעה, עלול אתה להפוך את הלמידה למשהו משולל עניין מכל וכל (פלדנקרייז)

בדרך כלל נוטים לראות בלמידה פעילות של מילוי. זו הסתכלות המבטאת את נקודת המבט של מי שכבר יודע, יושב במקומו בראש ההר, ומביט על האחרים ומה שהם עוד צריכים לעשות כדי להגיע להתיישב לידו. אבל באמת יש מובן שבו כל אדם הוא כבר מלא, ונע משלמות אחת לשלמות אחרת מקיפה יותר. לכן מוטב לראות את הלמידה כמסע השתכללות שאין לו גבול, שקשור בגמישות הזו שלנו להמציא, ליצור, לדבר, להקשיב, ללכת עוד.

למידה במובן הזה היא פן נלווה לדיאלוגיות, חלק מתהליך המגשש את דרכו בלא שידע מראש לאן מועדות פניו. כולנו במסע הזה. אין איש שאפשר להגיד עליו, הנה, הוא כבר למד, הוא לא צריך יותר. והכרה זו מעודדת אותנו לראות את המילה "למידה" לא עוד מנקודת המבט של מורה, אלא מנקודת מבט של לומד. ומנקודת המבט של לומד, מה שתומך בלימוד שלנו יכול להיות שונה מאוד מתנאי הלמידה שאנו מייצרים באופן דידקטי עבור אחרים. מנקודת המבט של לומד, אנו מבקשים הקשבה, מרחב נשימה, עמיתים, אמון, עדינות, ועוד הרבה דברים שעדיין איננו יודעים לכנותם בשם, אבל שהם חלק מן המכלול המאפשר לנו לבטא את מיטב כישורינו. אנו מבקשים אתגריות, לא תחרותיות, עניין, עומק, חוכמה, וסביבה של חוכמה, אשר תאפשר לנו לפגוש את עוצמתנו ולאהוב אותה.

מתוך כך גם יסתבר לנו שהמקור להרבה מקשיי הלמידה שלנו (הקושי שלנו להתחדש ולחיות את חיינו באופן יצירתי) אינו קשור בקושי להכניס, אלא דווקא בקושי להוציא. ואמנם, אנו נוטים לזהות את הבעיה של חוסר ההתחדשות והקושי בהתפתחות עם הקושי לאסוף פנימה (למשל, לאסוף פנימה ידע חדש) – אם בשל מחסומים אישיים ואם פשוט מחוסר בסביבה עשירה מספיק – אבל באמת המקור לקושי הוא בכישלון להתבטא, לחדש מילים, להביע הרגשה, ליצור תובנות, לשתף, לדבר עם – משמע, "להוציא". והלמידה, אם בכל זאת בוחרים לראות בה תהליך של התמלאות, היא הדבר שקורה מעצמו בשעה שאנו עסוקים ב"הוצאה".

במילים אחרות: ההתחדשות של האדם היא לא פונקציה של ניכוס חוויות חדשות, אלא דווקא של שחרור חוויות ישנות.

והדגש בהוצאה הוא לא על שינוי המיקום – מבפנים החוצה, וגם לא על תהליך של "פינוי" שיאפשר כביכול מקום לדברים חדשים, אלא על התנועה. אכן, ההוצאה מאפשרת תנופה, שההכנסה לא מאפשרת. שכן הבעיה שלנו היא לא במידה בה אנו מלאים יותר או פחות (בידע, בכוח, בחוויות, בכישרונות) אלא בקושי לנוע. אנו מתקשים למוסס עצירויות – רגשיות ואחרות – מתקשים לקרוא לדברים בשמם, לפרש אותם מחדש כדיבור אלינו, ולהניע דברים דרך המילים (דיא-לוג). אנחנו נעצרים בתוך המילים. נעצרים ואוצרים, צרים דימויים, מנסים פעם אחר פעם לנכס (עוסקים ברכישה), אבל בפועל רק נעשים שטוחים, והמלאות לא מצליחה להכות שורשים בנפשנו. שהרי כמו המן שקיבלו בני-ישראל במדבר, משמעות היא דבר שמתמוסס ברגע שמנסים לאצור אותו. כך שבאמת מטרתה של למידה לא יכול להיות "למלא", לזכור, לרכוש, לדעת, אלא רק לנוע, וכל השאר כבר קורה וקורא מאיליו.

—     

להיות לומד הוא גם הצעה להחליף את מושגי הריפוי והטיפול המוכרים במושג חדש שגם מיטיב למקד את האחריות אצל האדם. תהליך הריפוי הוא סוג של תהליך למידה וזה נכון גם ברמה הגופנית (למשל המערכת החיסונית). גם כאן הדגש הוא לא על ה"טוב ביותר", אלא על תהליך השתכללות שאין לו קץ, שבו טוב אחד מוביל לטוב הבא אחריו. ריפוי, במובן הזה, הוא לא תהליך של תיקון וחזרה למודל "תקין", אלא של התפתחות בכיוון של טוב יותר.

וכמובן, להיות לומד זה להיות חלק מתרבות לומדת.    

הקבוצה הנפגשת בעיקר לשם חינוך מחדש גופני פותרת את שתי הבעיות: התהליך כולו הוא זה של חינוך מחדש למבוגרים ולא של טיפול. וכך הוא חייב להיות, משום שזאת שאלה של הוראה ולמידה, ולא של מחלה וריפוי."  (פלדנקרייז)

 

במובנים מסוימים "תרבות הלמידה" מקבילה ל"תרבות הפתוחה" שדיבר עליה קרל פופר,. אלא שפופר ראה לנגד עיניו את התרבות המדעית דיאלקטית ואני רוצה לשים כאן במוקד את התרבות הדיאלוגית. זו שנוטה פחות לעשות את ההפרדה בין צופה לנצפה, ומוסרת עצמה לאותה התפתחות יוצרת, שהיא תנופה פנימית לא פחות משהיא הקפה חיצונית.  

פורסם בקטגוריה מילון-מושגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *